תודה לשם על השיעורים המרתקים, תודה רבה לכם על הזיכוי שזיכתם אותי

מרתק מאוד, תודה רבה 🙏

אבל צריך גוף נקי. ולא כל הזמן הגוף נקי. 2. אתה עלול לגרום לאדם שגם עושה עוד כמה דברים לקבל את הדברים שלך ולהזיק לעצמו. חכמים היזהרו בדבריכם.

הבהרה: כל התגובה שלי הקודמת על הדוגמה ש כבוד הרב משה צוריאל שליטה נתן הדרשה בסרטון הזה ב 43:45 איט שלא צריכים להיות עצוב. בדיוק לקחת הדוגמה של דוד המלך , כשהוא בורח מנהל שלו אבשלום. והוא כן היה עצוב. והנה. כמו שהארתי למטה. וזה לא היה הפעם היחיד.

כבוד הרב, אני מאוד, מאוד,אוהב אותך, ומעריך אותך. אבל הדוגמה שנתתה בסוף הדרשה שלך, היא דוגמה מוזרה מאוד. ואני רק תמהה למה התלמידים שלך לא תפסו אותך עליה. כשדוד המלך בורח מהעיר ירושלים מפני המרי של בנו אבשלום, הוא כן היה עצוב , ואפילו בוכה. כמו שכתוב בשמואל ב , פרק טו, פסוק ל : "ודוד עולה במעלה הזיתים , עולה בוכה, לראש לו צפוי, והוא הולך יחף...". ואחר כך, בהמשך, כששמע על מותו של אותו בן המורד (אבשלום) ,בפרק יט , פסוק א , "וירגז המלך, ויעל על עליית השער , ויבך. וכה אמר בלכתו: בני אבשלום, בני אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני, בני." והבכי האחרון הוא לא בצדק!!! יואב צדק להוכיח את דוד אחר כך: " העובדת היום את פני כל עבדיך, הנמלטים את נפשך היום, ואת נפש בניך ובנותיך...לאהבה את שונאיך, ולשנוא את אוהבים..". ויואב גם צדק הרבה מאוד כשהוא סרב הפקודה האומללה ומסולפת של דוד המלך , לא להרוג את אבשלום, מנהיג המרי נגד דוד. זה היה פקוח נפש. הוא הציל הרבה נפשות של בני ישראל בזה שהרג אותו בן נוכל, ומורד במלכות. אחרת היו ממשיכים להילחם אחד בשני במלחמת האחים הזאת.

Have these shiruim happened recently or are these older recordings being uploaded now?

חזק ביותר!!!!!!!!!!!!

מאוד מאוד מעניין תודה רבה

ורק אעיר לרווחא דשמעתתא זמורתא תהא ברשותו : א. כידוע יש דעות לגבי על המחיה ד"מזן זן", שגם היא דאורייתא וזכורני מובא ברא"ש ר"ה דמביא בשם הגאונים שגם ברכת שהחיינו על עיצומו של יום י"א שהיא דאורייתא למרות שלא להלכה. ב. עוד ראיתי בספרון "תפילות הקבע והחובה של שבת ויום חול" של החוקרים י' היינמן ואביגדור שנאן של הוצ' הקיבוץ המאוחד תשל"ז (עמ' 63-62) שתפילת שמונה עשרה נתכנה כך כי במסורת א"י ברכת צמח דוד נכללה בברכה על ירושלים כמוכח מנוסחאות התפילה שבגניזה ג"כ כך שבאמת אינן אלא שמונה עשרה בלבד ורק בבבל הפרידום לשתי ברכות נבדלות, עוד העיר שם כי תקנת "ברכת המינים"(ואף היא כונתה בגמרא "ברכה" למרות תוכנה..) של יבנה היתה הוספה לברכה קיימת ממילא על האויבים ולא שביבנה הוסיפו ברכה בפנ"ע (מעין הבדלה ב"אתה חונן לאדם דעת" אגב מכן נראה שיש לומר אתה חונן במוצ"ש כנוסח הרמב"ם ועוד ולא אתה חוננתנו כי בגמרא איתא שמוסיף לאתה חונן ומשמע ללא שינוי אלא רק להוסיף לברכה הקיימת) ג. ופשוט שאין כאן ברכה לבטלה ואפילו אם היתה הברכה על המציאה(מה שבודאי לא נכון וכפי שציין הרב) ולא מצא חמץ הרי שהוא אנוס וכפי שכתב הריטב"א היסודי בחולין שדי בכך שבזמן שהוא ברך הוא עשה כדין ולא צריך לחשוש על מה שיהיה להבא ולכן יכול לברך על האירוסין עובר לעשייתן ולא חיישינן שתסרב ודלא כראב"ד . ד. זכורני שהגר"י קאפח לא אהב "בלשון המעטה" את דברי הראב"ד שברכת "אלוהי נשמה שנתת בי" שלפי הרמב"ם ודין התלמוד יש לאומרה מיד גם בלא נטילה ולא בסמיכות לברכת אשר יצר, מדוע אינה פותחת בברוך וענה כי היא סמוכה לברכת המפיל. ה. דומני שמובא בספרים משמו של ר' חיים מבריסק דרק מי שיכול להסביר לחברו השיעור סימן שהבינו. והברכה של מפיל כתוב בגאונים שהיא רשות וכ"כ הרמב"ם בתשובה שהיא אינה חובה, ואגב גמרא מפורשת שאמורא אחד כשלא היה נרדם על מיטתו היה אומר ק"ש אפילו כמה פעמים ומשמע שיש לומר ק"ש אחר המפיל וכמו נוסח הרמב"ם ודלא כמובא באחרונים. וזכורני כשלמדנו אצל מו"ר הרב אהרון ליכטנשטיין יבדל"א יאריך ה' ימיו בטוב בישיבה היה מעביר שיעור לפעמים יותר משעתיים. וכמפורסם על הגרי"ד חותנו.

לכבוד השה"ט הר"מ צוריאל הי"ו מצ"ב זוטות שכתבתי בעניין שהועלה בשיעור מנהג חליצת התפילין במוסף- מה מקורו? בהגיון הלכתי מוצק לכאורה אין הצדקה לחלוץ תפילין לפני מוסף של ראש חודש שכן אדרבה- יש להרבות בהנחת התפילין כמה שאפשר עד כי אין להנחתם שיעור למעלה וכלשון הרמב"ם בסוף הלכות תפילין: "שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום(ומכאן לנוהגים להניח תפילין גם במנחה יש להם בוודאי על מה לסמוך ואין כאן יוהרא כפי שכבר כתב מהרי"ץ בפעולת צדיק וכ"כ הגר"מ פיינשטיין באגרות משה) שמצותן כך היא, אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין". ואכן הנוהגים בשיטת הרמב"ם לא חולצים תפילין כלל (בעודי מתפלל אצל עדות אחרות אני חולץ רק כדי שלא אראה "כאחד המתמיהין") אז מדוע נהגו בעם ישראל לחלוץ? התשובה לכך: כבר הרדב"ז(1573-1479 מצרים) נשאל על פשר המנהג שכנראה החל להכות שורשים סמוך לתקופתו וענה כי רבים חולצים התפילין ואינם יודעים את הטעם כמצוות אנשים מלומדה(כמו היום...) ושמקורו בספר הקבלי "ספר הקנה"(עוסק בטעמי המצוות ע"פ הקבלה. מחברו אינו ידוע. חי ביוון או איטליה בין המאות ה15-14) ואסור לכתוב את הטעם ולפרסמו לבקשת בעל ספר הקנה. אלא שטעם זה אינו סותר לדעת הרדב"ז את התלמוד כי בלאו הכי איננו מניחים תפילין רוב היום כבעבר ולכן לא אכפת לן להקדים חליצתו בכמה דקות. וז"ל: "דבר זה לא נמצא בגמרא ולא בפוסקים הנמצאים אצלנו ונמצא בספר אלקנה על המצות ועליו סמכו ונהגו כולם לחלוץ התפלין. ואעפ"י שאינם יודעים טעמו של דבר אלא כיון שראו למקצת המתעסקים בספרי הקבלה שחולצין אותם גם הם עושים כן מצות אנשים מלומדה כהלכתא בלא טעמא. אבל הוא ז"ל נתן טעם יעויין מספרו. כי אין אדם רשאי לכותבו בתשובת שאלה הנעתקת ממקום למקום. וגם אני נוהג לחלוץ אחר שראיתי הספר ועמדתי על הדבר לפי שיש בידי כלל גדול בכל דבר שנכתב בגמרא או באחד מן הפוסקים או בעלי ההלכות אפילו שיהיה הפך ממה שכתוב בספרי הקבלה אני מודה בו ולא אחוש למה שכתוב באחד מאותם הספרים ...אבל כיון שהן צריכין גוף נקי לסבה קלה אנו חולצין אותם ובלא סבה ... א"כ כדאי הוא אלקנה להקדים בשבילו רביע שעה ומ"מ אין אני מורה לאדם לחלוץ ושלא לחלוץ (כלומר הרדב"ז לא מחייב להלכה לחלוץ כנראה שעדיין לא כולם חלצו בזמנו). והוא מוסיף(שם בהמשך) שני טעמים על פי הפשט: א. ראש חודש דומה ליום טוב שאין מניחים בו תפילין (=זה שלא מניחים בחול המועד גם לא כ"כ ברור מדוע וההשפעה הקבלית ע"פ הזוהר הכריעה את הכף לא להניח("מהפך בצינורות"- כלשון הזוהר) אך מנהג אשכנזים וכך ברא"ש והרמב"ם כן להניח, ועל זה נאמר: "ערביך- ערבא צריך") ב. בגלל אמירת "כתר יתנו לך" כבר אין ראוי שיהיו שני כתרים על ראשו("כתר תפילין" וטעם זה הובא בבית יוסף אלא שדא עקא לא כולם אומרים נוסח "כתר" ורק בנוסח הספרדים ישנו ומקורו אמנם מן הגאונים בסידור רב עמרם גאון אך לא מוסכם וליתא בסידור רס"ג והרמב"ם ואפילו לא בספר הקנה עצמו...ובאמת כבר כתב הט"ז: "ושמעתי בשם גדול הדור אחד שלא היה חולצם במוסף כיון שאין אומרים כתר על כן נראה דהנוהג כן שאינו חולצן אין עליו תלונה על שהוא סותר המנהג כי יש לו על מי לסמוך"). ושם הוסיף הרדב"ז שגם היחיד זהו זמן הראוי לכתר לכן ראוי לחלוץ. שמא ניתן במעט לחשוף קצהו של סוד זה שממאן הרדב"ז להעלות על הכתב(מה שמוכיח שבדורו נזהרו מלפרסם ענייני קבלה להמון!) מתשובה המיוחסת למקובל המפורסם ר' יוסף מג'קאטילה(פרסמה החוקר גרשום שלום) ממנה אגב עולה שאפילו בקרב המקובלים לא היה מוכר מנהג זה "כמנהג פשוט" בתקופתו (ורק "שמע שיש אומרים" שזה כתוב בזוהר!) וז"ל: "בודאי שאין לנו בזה שום הרגשה כלל ולא ראינו מי שנוהג מנהג זה אלא שמענו לשמע אוזן שאמרו אותם שנהגו כך שהוא דעת הזוהר ועל פיו סמכו וכתוב טעם לדבר ואמרו מפני(והנה הטעם=) שהמוסף הוא סוד רוח הקדש ותפלה של ראש הוא סוד העניין עצמו, ואם הוא דעת הזוהר אמת שאני- מי לא יירא! וטעם דמסתבר הוא". ועל כגון דא יש שיאמרו: "אם קבלה היא -נקבל".

תימה על התלמידים שלא מכירים תשובת הרמב"ם שאין לעמוד בעה"ד?.. וכן נוהגים אליבא דהרמב"ם לברך הלבנה בחידושה ואפילו בשבת.