חבל"ז

חחחח גדול! הצחיק אותי מאוד 😂

Complicated sandvich had killed me.

𝗛𝗼𝘄 𝗙𝗮𝘀𝘁 𝗖𝗮𝗻 𝗪𝗲 𝗙𝗶𝗹𝗹 𝘁𝗵𝗲 𝗪𝗼𝗿𝗹𝗱 𝘄𝗶𝘁𝗵 𝗟𝗼𝘃𝗲? We all want to live in a world filled with love, but at the same time, think that it is impossible. But what if we could live in a loving world? We currently live in a hostile world. We find ourselves fighting and competing against each other more and more, and our lives become worse as a result. Our egoistic nature, where we wish to self-benefit at others’ expense, starts turning against us as we can never fulfill our growing desires, and we likewise excrete more and more anger and cruelty into the world, which negatively boomerangs back to us. Now imagine that we could shift our worldview and our relationships to a direction of love and care. What if we could suddenly change the world so that no one would exploit or harm others? We would then see an opposite world, one where our fears, anxieties and negative sensations in general would shift to a positive direction-one of support, encouragement and love for one another. Love would obligate us to want, think and act optimally. We would cease our constant plight to keep ourselves busy with an ongoing array of producing, advertising, using and throwing away unnecessary excesses. If love filled the world, then even if nobody worked, we would still get our needs met because we would have no desire for excesses. Instead, an atmosphere of love and mutual consideration would fulfill us completely. Today’s overblown human ego leads us into an increasing contrast with nature, as around 90 percent of what we produce is unnecessary, while nature itself produces only what is necessary. In nature, everything is repeatedly used in 100 percent of its capacity. Nature functions as a closed integral system, and our influence within nature is the exception. That is, our produce does not return to nature in its natural form, but rather in a distorted form that adds toxins and poisons back into nature. If, however, we related lovingly to each other, then we would clean the world. A loving and caring attitude among us would replace our demands for excess and surplus, and we would reach a newfound balance among each other and with nature. Moreover, until we bring about a major transformation in our attitudes to each other-where love would replace hatred, and where care and support would replace indifference and apathy-then the more we invest in technological means to clean the world without fixing our attitudes to each other, the more we will find our world becoming increasingly polluted. This is because nature ultimately demands of us to come into balance with each other, in our attitudes to each other, that we would create an atmosphere of love and mutual consideration throughout the world. Until we do so, nature will keep reminding us that our efforts to solve our accumulation of problems without fixing our attitudes to each other will only lead us to more and more problems and suffering. In order to develop relations of love in our world, we need to exercise our attention, consideration and responsibility toward one another. By doing so, we will mutually participate in the integral system of nature, and only then will we bear witness to a new loving world that will solve the myriad problems and crises that are tumbling down on us today.

כריך סביך Your pillow your grandfather תרגמת מסבוך

Autonement about thee kapara alik

ואלה And a baton

I am dead!!!! Urine! You murdered me from laughter! You cannon super spaces

Could be tiny opposite Small upsidown is cool too

0:43 החטאתי

ואלה And a baton אקסית Exit

יפנים kzbin.infohno_5gmFvl0?si=mzAL908Kw3FyMpTP

למה אני לא מבינה כלום ואני מדברת עברית

Funny murder !!! 😂😂😂

He urinates on me in a rainbow🤣😂

לא מאמינה שראיתי את זה רק עכשיו! גאונים אתם!!

הגרסה הגרמנית לאנגליש kzbin.infouyM5j17WgO8?si=-pMYoap30ZyOoTjC

גמגום קדום ‏אופי חייו ומלחמותיו של עם ישראל, מהעבר הרחוק עד עצם היום, נראה פסיבי, הססן לעומת שאר העמים. ‏אם עמי העולם ממהרים לכבוש ולדרוש את מה שנדמה להם שהוא שלהם בקול גדול ובכוח, אז היהודים עוברים בדרכי ההיסטוריה, מגמגמים ומתנצלים על עצם קיומם, על כך שהם תופסים מקום בעולם. ולא סתם. ‏בשורש הדברים עם ישראל נועד להיות המעבר, המקשר בין שני עולמות: עולמו של הכוח העליון, הטבע או האלוהים שסובב ברוחב על אהבה חובקת כול. ומנגד העולם הזה שסב באופן צר מאוד על אהבה עצמית ואנוכית. ישראל נולדו להמיר בתיקון הלב את האהבה העצמית לאהבת איש את רעהו כמוהו, שהיא הדרך לאהבת ה' ולפרוץ מבוא עבור כל העמים. ‏כיוון ששאר העמים פועלים מתוך הדחף הטבעי שלהם לאהבה עצמית, אז אין בהם הססנות. זה הרצון שטבוע בהם והם תובעים בתקיפות למלא אותו. ואילו ישראל מפאת ייעודם לא עובדים מתוך הרצון הטבעי, אלא מתוך אותו רצון, רעיון עליון שחבוי בהם. לכן הם נראים קטנים, חלשים ונחשבים לאין ואפס ביחס לעמים אחרים. ‏יוצא שכל עם בעולם עומד על שלו. יש לו את השורש שלו, את אופי הרצון האנוכי המיוחד רק לו, וממנו הוא שואב את צדקת דרכו. לישראל אין. אין לנו את הכוח הנובע מצדקת הדרך. ‏באופן עקרוני אין לנו בכלל כוחות משלנו, גם אין לנו על מה לסמוך, במה לשים מבטחנו בעולם הזה ככל העמים. בשום דרך אנחנו לא יכולים להציב את עצמנו בין האומות כאומרים: "זה העולם שלנו, זאת הארץ שלנו!". במאומה לא. ‏רק הייעוד העתידי שלנו נותן לנו בינתיים כוחות שאיתם נוכל לצאת מן המֵצַר שבו אנחנו נמצאים. אנחנו קשורים לשמיים בחוט דק שמחזיק אותנו, ותו לא. אבל החוט הדק חזק, כי מחזיק אותו הכוח העליון. החוט תָּווּי מרצון להשפיע, לאהוב, והוא נמשך ומוביל ישר אל הבורא. ‏כמובן שבעיני העולם שלנו הנע על ציר האהבה העצמית, הרצון לאהוב הוא כלום, חשוב כקליפת השום ואין לו מקום וזכות קיום. לכן תמיד עולה מחשבה בעמים איך להעלים את היהודים מכדור הארץ, ובכל דור ודור מתעורר עוד צורר, שקם וקורא להשמיד את ישראל מהעולם. זו דרכם. ‏ודרכנו? תמשיך להיות הססנית, חבוטה ומתנצלת, אלא אם נטרח להבין את שורשנו, נתקשר לייעודנו ותפקידנו, שיעניקו לנו את צדקת הדרך ואת הנחישות לפרוץ כאן בארצנו מאהבה עצמית לאהבת העם, שאחרינו תתפרש על כל העולם.

*כשהאדם נעלם מהנוף, החיות מתגלות* בזמן מגפת הקורונה יצאו חיות הבר מהמסתור והסתובבו חופשי באתרי תיירות שבדרך כלל היו גדושים באנשים. עכשיו זאת המלחמה שפינתה להם את המרחב. בשלגי החרמון נהנים השועלים במרחבים הפתוחים, עדרים של יחמורים מסתובבים חופשי לאורך הגבול עם לבנון, גם להקות תנים, דורבנים, ואפילו גיריות ששמרו על הסתרה גמורה בשגרה הוציאו את האף מהמסתור. נקווה שתושבי הצפון המפונים יוכלו לשוב לביתם במהרה ומטיילים ישובו ללכת בשבילי הארץ, ושהחזרה תהיה מלווה בהערכה מחודשת לכל היופי הזה, לבעלי החיים, לצמחים ואפילו לאבנים. לא הערכה שתתבטא רק בשמירה על הניקיון, אלא כזו שתשמור על יחס נקי באמת לסביבה. עלינו להשתלב בין הדומם, הצומח והחי כחלק אינטגרלי מהם ולא כמתבוננים חמדנים או בעלי בית הבוחנים את קניינם ורכושם. לא אנחנו בעלי הבית על הארץ אלא הבורא, לכן עלינו להתעמק בהנהגתו, להבין איך הוא נוהג בבריאה ולהשתדל לנהוג כמוהו. לא לפעול כדורסים בטבע לפי דחף אינסטינקטיבי - "אני רוצה כך", "אני חושב כך", "בא לי דווקא כך" - אלא לצמצם את עצמנו ולנסות לקלוט את הגישה של הבורא לסובב אותנו, את האהבה שבה הוא נוהג בכל בריותיו בלי הבדל, בהתחשבות, בעדינות, ברגישות. אם ננהג כך כשנחזור לחרמון ולכל שבילי הדרום והצפון, בעלי החיים לא ירגישו פחד או צורך להתגונן, לא יסתתרו מאיתנו ולא יראו סימנים של תוקפנות. בינתיים, כל עוד חל עלינו צמצום מלחמתי ואנחנו מנועים מלשוב לחלק מיישובי הארץ, אנחנו יכולים לתרגל את הצמצום הפנימי בינינו. אומנם הקושי כאן גדול הרבה יותר, כי לצמצם את עצמך מול הזולת ולפנות לו מקום, להחשיב אותו ולכבד אותו יותר מאשר את עצמך קשה פי כמה, אבל "קשה באימונים, קל עם בעלי החיים".

end end.....we are all brothers....hahahhah הרסתם אותי מצחוק

Not to throw a penis!! 😮😆😆😆😆😆😆😆😆

התרגום של כוס עמק😂😂😂😂😂😂

איך שמזהים שהם כמעט לא מדב אנגלית

So I have a question. Matt Walz the guy with the long hair is a guy I used to hang out with before he left the states. Did he direct this video? I ask because this whole video is his personality!

video fire 🔥🔥🔥

Israeli terrorist!

כשאתה מנסה לעשות הסברה בחרבות ברזל

I’m tired missiles I can’t with this 😂

😂

חחחחחחחחח ענק 😂😂😂

Thank you! Make more pleeeease)

רגע של אופנהיימר ג'וליוס רוברט אופנהיימר, שעל סיפור חייו סובב הסרט המדובר של הקיץ, היה פיזיקאי יהודי-אמריקאי שעמד בראש פרויקט פיתוח הגרעין בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא האמין שהעולם זקוק לנשק חדש כדי לסיים את המלחמה, וחשב שהוא עומד להביא תועלת גדולה לאנושות. אבל הניסוי הראשון של פצצת האטום ביולי 1945 בניו-מקסיקו גרם לו לתפוס ברגע מחריד אחד לאן האנושות עלולה להתדרדר בעזרת הפצצה שפיתח. מדהים איך לא הבין זאת קודם, אבל כך היה. על שם רגע ההבנה הזה נתבע המונח "רגע של אופנהיימר", ומשתמשים בו היום כשמדברים על הבינה המלאכותית שתהפוך לחלק מהמערכת הצבאית ותהיה אחראית על הנשק הגרעיני. מדענים מתחילים לתפוס שכוונתם להועיל עלולה להתהפך למעשים מסוכנים מאין כמוהם. "הכוונות הטובות" שלנו מביאות לתוצאות הרסניות, מפני שאנחנו מחשיבים את עצמנו טובים, והאמת היא שאין גרועים וטיפשים מאיתנו. אנחנו מדמיינים לעצמנו שבאופן עקרוני אנחנו לא אנשים כל כך רעים, ולא מבינים שהטבע שלנו מיסודו, הוא שלילי, לחלוטין. נבראנו ביצר הרע. לכן רבות הפעמים שבהן האדם מגלה שהתוצאה של פעולתו היא חורבנו של אותו עתיד נפלא שצייר לו בעת פעולתו, ואז כבר מאוחר מדי. שנייה לפני הפיצוץ בניו-מקסיקו לא יכול היה אופנהיימר לחוש בזה. רק כאשר המצאתו יצאה לפועל לנגד עיניו הוא הבין מה יצר, ולא יכול היה כבר לעשות דבר. כך תמשיך האנושות להתנהל, לשקר לעצמה עוד אלף פעם שהיא מפתחת דברים טובים ומועילים, שבסופו של דבר יתגלו כמזיקים שוב ושוב. ואפילו אם אנחנו מבינים את העיקרון הזה עכשיו ואומרים, "נכון, זה כך" - בכל זאת לא נוכל שלא לדמיין לעצמנו דקה לאחר מכן שאנחנו יכולים להפוך את העולם לטוב יותר, ולשכוח לגמרי שהיצר הרע מכתיב את צעדינו כרגיל. רק אם האדם מפתח בתוכו נקודת מבט קבלית תהיה לו הסתכלות נכונה על עצמו שתרים אותו למדרגה שממנה לא יוכל יותר להזיק לעצמו, לטבע, לכולם. עד אז, עד שנרכוש כולנו את הנקודה שעומדת למעלה מיצר הרע, מעל האגו ולא תלויה בו, צריך לאסור את פיתוח הבינה המלאכותית, כי היא גרועה ומזיקה יותר מפצצת האטום עצמה.

WHAT A VIDEO!

𝗛𝗼𝘄 𝗗𝗼 𝗬𝗼𝘂 𝗠𝗮𝗶𝗻𝘁𝗮𝗶𝗻 𝗮 𝗕𝗮𝗹𝗮𝗻𝗰𝗲 𝗶𝗻 𝗟𝗶𝗳𝗲? The still, vegetative and animate levels of nature are the only ones in a state of balance, because they have no free choice. They make no decisions as to whether they should behave one way or another, but they behave according to their inborn nature. We people, however, act according to our decisions that are higher than our inborn nature. We thus use these levels of nature-still, vegetative and animate, which are below our human level-egoistically, bending them however we wish for personal benefit. We thus destroy and empty the planet, plant life, animals, and eventually also people, due to the egoistic way we relate to each other and nature. The system we live in was set up so that we reach a state of mutual consideration, encouragement and support. That is the key to entering into a state of balance with nature. By acting contrarily, with calculations of self-benefit overriding those of benefiting each other and nature, we then knock ourselves out of balance with nature. Then, we experience this imbalance as suffering on personal, social and economic scales, and also as ecological blows, whether it be earthquakes, floods, wildfires, pandemics and several other phenomena that we call “natural disasters.” The more we head into the future without transforming our attitudes to each other and nature-from egoistic to altruistic-then the more we will experience our tightening interdependence negatively. However, if we start relating in a considerate, supportive and encouraging way to each other, then we will see how nature also relates positively to us. Accordingly, we will unlock a new balanced, harmonious and peaceful existence.

𝗪𝗵𝗮𝘁 𝗔𝗿𝗲 𝗦𝗼𝗺𝗲 𝗧𝗶𝗽𝘀 𝗳𝗼𝗿 𝗠𝗮𝗻𝗮𝗴𝗶𝗻𝗴 𝗦𝘁𝗿𝗲𝘀𝘀 𝗮𝗻𝗱 𝗔𝗻𝘅𝗶𝗲𝘁𝘆? We can overcome stress and anxiety by developing more and more positive connection, friendship and closeness to each other. Otherwise, these and other negative sensations will increasingly disturb us. If we create small societies in which we develop connections of mutual consideration and support, then we can get rid of fears, illnesses, insomnia and absolutely everything that imposes the stress and anxiety of life upon us. The more we experience negative sensations like stress and anxiety, the closer we come to understand the need for friendship, cooperation, mutual support and care. Likewise, we will reach the understanding of the need to create societies that will emphasize such values. Otherwise, we will continue developing by accumulating more and more negative sensations over a very long period of time until we eventually wake up to the need for the aforementioned values.

עכשיו זה רשמי: הבדידות היא מגפה ראש שירותי בריאות הציבור בארה"ב הכריז על הבדידות כמגפה בדו"ח שהוגש לנשיא ביידן. נתונים שמשווים בין שנת 2003 ל-2020 מצביעים על הידרדרות המצב בקרב צעירים. זמן בילוי עם חברים ירד לשליש מכפי שהיה. בילוי עם משפחה ירד כמעט במחצית. אינטראקציות עם אנשים שאינם חברים שלנו נמצאות ממגמה דומה. מחקרים מצביעים על כך שהעדר קשרים חברתיים מזרזים היווצרות מחלות דם, לחץ דם גבוה וסכרת, נזק שמשתווה ליותר מעישון 15 סיגריות ביום. בניגוד לציפיות החוקרים, דווקא ככל שהגיל יורד הבדידות גוברת. בגילאי 24-18, 80 אחוז מהאנשים חשים בודדים, לעומת כ-40 אחוז בגילאי 66 ומעלה. מה פשר העלייה המתמשכת בתחושת הבדידות? הרגשת בדידות אינה תלויה במספר האנשים שסביבך, ולא במספר השעות ביום שאתה צופה בתוכניות טלוויזיה או בסרטוני טיקטוק. הבדידות אינה תלויה בחוגים שבהם אתה נמצא, אלא רק בחוסר יכולתו של אדם למלא את עצמו בהתרשמות חיובית וחמה מהחברה הסובבת אותו. אדם יכול להימצא בין מיליוני אנשים אבל להרגיש לבד בעולם. בדידות היא חוויה פנימית של אדם שאינו מסוגל להרגיש קשר חיובי, חיוני, הדדי, ידידותי עם הסביבה שלו. למה בעידן הכי מקושר אנחנו הכי בודדים? למרות התפתחות כלי התקשורת והרשתות החברתיות, רבים מרגישים בודדים משום שהגענו לדרגה שבה לא מספיק לנו להימצא בין אנשים, אלא אנחנו צריכים להיות מחוברים עימם לב ללב ממש, ואת זה איש לא מלמד אותנו. בעבר אדם שחי בכפר קטן הכיר כמה עשרות אנשים שחיו סביבו. הוא נהנה מהרגשת שייכות, נינוחות וביטחון ולא חש צורך לצאת לעיר הגדולה. ואילו בעולם המודרני האדם מסתובב בערי הכרך, חש עצמו כזר בין זרים, העיר הזו אינה שייכת לו והוא אינו שייך לה. לא אכפת לו מאיש, ולאיש לא אכפת ממנו, איש לא זקוק לו. כלומר, תחושת הבדידות היא הרגשת ניתוק מהסביבה, כשהסביבה לא מקבלת את האדם בזרועות פתוחות ולא חפצה לחבק אותו, לא מתוך שנאה אלא מתוך אדישות וניכור טבעי בין זרים. למה דווקא הדור הצעיר מרגיש פי שתיים בודד יותר? כי הצעירים משתוקקים לקשר תוסס עם האחרים מתוך טבעם, הם רוצים להיות מחוברים למרכז החברה, ליהנות מהרגשת קשר חי, להימצא בתנועה, לראות הזדמנויות פרושות לפניהם, ולכן מורגש בהם יותר הפער בין המצוי לרצוי. מבחינתם החיים סוגרים אותם בבועה ומספקים להם אפשרויות פיקטיביות שאין בהם שום קשר של ממש. צעיר שמתגורר במטרופולין מכיר היטב את הפינה שלו, את הדירה הזמנית שלו, את העבודה שלו, את הפיצוציה הקרובה לביתו, אבל אינו מכיר את השכן שלו. אינו מוצא חבר קרוב לדבר איתו, שלא נדבר על כתף להניח עליה ראש בסוף יום ארוך. לא לזה מצפה האדם, האדם זקוק נואשות ליחס, להתעניינות, ללב חם, ודווקא בנקודה זו החברה האנושית נמצאת בהידרדרות. השינוי בתנאי החיים המודרניים דורש מאיתנו תעוזה לפתח קשרים לבביים, זו מיומנות נרכשת. ניתן לומר שהרגשת הבדידות מגיעה לדור שלנו מתוך הטבע, במטרה לחייב אותנו להיפתח לכולם ממש, לקשור עצמנו זה לזה, לחבר לבבות, לא לפחד, לתת דוגמה טובה, חמימה לכולם, ובכלל ללמוד לחייך יותר זה לזה. חיוך מבטא פתיחות לזולת ללא תנאי, חיוך שווה אלף מילים, הוא פותח את הלב שלך לאחרים. בשורה תחתונה, האושר תלוי בקשר טוב בין בני אדם. צריך ללמד אדם מילדות שרק בתנאי שהוא יעשה מאמץ מצידו להתקשר לאחרים, הם יוכלו להתקשר אליו. הכול תלוי בפתיחת ליבו, אם אדם פותח את ליבו, הוא ירגיש שישנם הרבה אנשים סביבו ושליבם פתוח אליו. אין טעם לפחד להיפגע, זהו פחד שקרי. רק לפקוח עיניים, לפתוח לב, לפתוח אוזניים, להיות יותר מוכנים לקשר עם הזולת, ואז הזולת יהיה מוכן לקשר איתך. ומהצד השני של המשוואה, אם אנחנו רואים מישהו שנראה קצת בודד, אפשר לחייך אליו ולהביע בו עניין, ומכאן הלב כבר ייפתח.

עכשיו זה רשמי: הבדידות היא מגפה ראש שירותי בריאות הציבור בארה"ב הכריז על הבדידות כמגפה בדו"ח שהוגש לנשיא ביידן. נתונים שמשווים בין שנת 2003 ל-2020 מצביעים על הידרדרות המצב בקרב צעירים. זמן בילוי עם חברים ירד לשליש מכפי שהיה. בילוי עם משפחה ירד כמעט במחצית. אינטראקציות עם אנשים שאינם חברים שלנו נמצאות ממגמה דומה. מחקרים מצביעים על כך שהעדר קשרים חברתיים מזרזים היווצרות מחלות דם, לחץ דם גבוה וסכרת, נזק שמשתווה ליותר מעישון 15 סיגריות ביום. בניגוד לציפיות החוקרים, דווקא ככל שהגיל יורד הבדידות גוברת. בגילאי 24-18, 80 אחוז מהאנשים חשים בודדים, לעומת כ-40 אחוז בגילאי 66 ומעלה. מה פשר העלייה המתמשכת בתחושת הבדידות? הרגשת בדידות אינה תלויה במספר האנשים שסביבך, ולא במספר השעות ביום שאתה צופה בתוכניות טלוויזיה או בסרטוני טיקטוק. הבדידות אינה תלויה בחוגים שבהם אתה נמצא, אלא רק בחוסר יכולתו של אדם למלא את עצמו בהתרשמות חיובית וחמה מהחברה הסובבת אותו. אדם יכול להימצא בין מיליוני אנשים אבל להרגיש לבד בעולם. בדידות היא חוויה פנימית של אדם שאינו מסוגל להרגיש קשר חיובי, חיוני, הדדי, ידידותי עם הסביבה שלו. למה בעידן הכי מקושר אנחנו הכי בודדים? למרות התפתחות כלי התקשורת והרשתות החברתיות, רבים מרגישים בודדים משום שהגענו לדרגה שבה לא מספיק לנו להימצא בין אנשים, אלא אנחנו צריכים להיות מחוברים עימם לב ללב ממש, ואת זה איש לא מלמד אותנו. בעבר אדם שחי בכפר קטן הכיר כמה עשרות אנשים שחיו סביבו. הוא נהנה מהרגשת שייכות, נינוחות וביטחון ולא חש צורך לצאת לעיר הגדולה. ואילו בעולם המודרני האדם מסתובב בערי הכרך, חש עצמו כזר בין זרים, העיר הזו אינה שייכת לו והוא אינו שייך לה. לא אכפת לו מאיש, ולאיש לא אכפת ממנו, איש לא זקוק לו. כלומר, תחושת הבדידות היא הרגשת ניתוק מהסביבה, כשהסביבה לא מקבלת את האדם בזרועות פתוחות ולא חפצה לחבק אותו, לא מתוך שנאה אלא מתוך אדישות וניכור טבעי בין זרים. למה דווקא הדור הצעיר מרגיש פי שתיים בודד יותר? כי הצעירים משתוקקים לקשר תוסס עם האחרים מתוך טבעם, הם רוצים להיות מחוברים למרכז החברה, ליהנות מהרגשת קשר חי, להימצא בתנועה, לראות הזדמנויות פרושות לפניהם, ולכן מורגש בהם יותר הפער בין המצוי לרצוי. מבחינתם החיים סוגרים אותם בבועה ומספקים להם אפשרויות פיקטיביות שאין בהם שום קשר של ממש. צעיר שמתגורר במטרופולין מכיר היטב את הפינה שלו, את הדירה הזמנית שלו, את העבודה שלו, את הפיצוציה הקרובה לביתו, אבל אינו מכיר את השכן שלו. אינו מוצא חבר קרוב לדבר איתו, שלא נדבר על כתף להניח עליה ראש בסוף יום ארוך. לא לזה מצפה האדם, האדם זקוק נואשות ליחס, להתעניינות, ללב חם, ודווקא בנקודה זו החברה האנושית נמצאת בהידרדרות. השינוי בתנאי החיים המודרניים דורש מאיתנו תעוזה לפתח קשרים לבביים, זו מיומנות נרכשת. ניתן לומר שהרגשת הבדידות מגיעה לדור שלנו מתוך הטבע, במטרה לחייב אותנו להיפתח לכולם ממש, לקשור עצמנו זה לזה, לחבר לבבות, לא לפחד, לתת דוגמה טובה, חמימה לכולם, ובכלל ללמוד לחייך יותר זה לזה. חיוך מבטא פתיחות לזולת ללא תנאי, חיוך שווה אלף מילים, הוא פותח את הלב שלך לאחרים. בשורה תחתונה, האושר תלוי בקשר טוב בין בני אדם. צריך ללמד אדם מילדות שרק בתנאי שהוא יעשה מאמץ מצידו להתקשר לאחרים, הם יוכלו להתקשר אליו. הכול תלוי בפתיחת ליבו, אם אדם פותח את ליבו, הוא ירגיש שישנם הרבה אנשים סביבו ושליבם פתוח אליו. אין טעם לפחד להיפגע, זהו פחד שקרי. רק לפקוח עיניים, לפתוח לב, לפתוח אוזניים, להיות יותר מוכנים לקשר עם הזולת, ואז הזולת יהיה מוכן לקשר איתך. ומהצד השני של המשוואה, אם אנחנו רואים מישהו שנראה קצת בודד, אפשר לחייך אליו ולהביע בו עניין, ומכאן הלב כבר ייפתח.

במקום הרבה מילים, חיוך פותח את הלב שלך לאחרים אדם חי בעיר תוססת, סביבו קולח זרם בלתי פוסק של אנשים, וגם כשהוא בבית הם ממשיכים לדבר אליו דרך המסכים. אבל הבדידות חונקת אותו. הוא לא מרגיש שמשהו מכל ההמולה שייך לו ושבכלל למישהו סביבו אכפת מה קורה איתו. בדידות היא רגש פנימי שמכה באדם כשהוא לא נמצא בקשר יפה, טוב, ידידותי והדדי עם הסביבה. זו תחושת הניתוק מהסביבה, שלא פותחת לקראתו ידיים לקבל אותו אליה. לא בגלל שהיא שונאת אותו, פשוט לא אכפת לה ממנו. זו אותה האדישות שקיימת בסביבה המודרנית כלפי כל אחד ואחד. אדם שחי ביישוב גדול יודע איפה הפינה שלו, קוביית המגורים שלו. הוא מכיר את האנשים בעבודה ואת החנויות שהוא יכול להיכנס אליהן לקנות מצרכים. אבל לא לזה הוא מחכה ומצפה. הוא מייחל ליחס, להתעניינות, לחום הלב שירגיש מהסביבה. לא במקרה גוברת ומתפשטת הרגשת הבדידות הקשה הזו בימינו וכבר נחשבת למגפה הגדולה בדורנו. היא מגיעה מהטבע שדוחף אותנו להתקשר זה לזה, דורש ומבקש לחבר את הלבבות, שיהיו פתוחים לכולם. זו מדרגת ההתפתחות הרוחנית שנועדנו אליה, והגיע הזמן לעלות אליה. לא בכוח להיכנס בכל אחד ואחד, אלא בהדרגה לתת דוגמה טובה לכולם, של פתיחות, של קרבה, של שייכות. ואין מה לפחד להיפגע. הפחד הזה הוא ריק, שקרי. צריכים רק קצת לפתוח את העיניים, את הלב והאוזניים, להיות קצת יותר מוכנים לקשר עם הזולת, ואז גם הזולת יהיה מוכן לקשר כזה. אנחנו צריכים לחייך זה לזה. בהתחלה זה קשה, לא בא טבעי, אבל צריכים ללמוד איך לחייך באמת, מבפנים. זה חשוב, כי חיוך מעיד על פתיחות של אדם לזולת, הוא מראש מראה שהיחס אליו הוא טוב. במקום הרבה מילים, חיוך פותח את הלב שלך לאחרים.

עכשיו זה רשמי: הבדידות היא מגפה ראש שירותי בריאות הציבור בארה"ב הכריז על הבדידות כמגפה בדו"ח שהוגש לנשיא ביידן. נתונים שמשווים בין שנת 2003 ל-2020 מצביעים על הידרדרות המצב בקרב צעירים. זמן בילוי עם חברים ירד לשליש מכפי שהיה. בילוי עם משפחה ירד כמעט במחצית. אינטראקציות עם אנשים שאינם חברים שלנו נמצאות ממגמה דומה. מחקרים מצביעים על כך שהעדר קשרים חברתיים מזרזים היווצרות מחלות דם, לחץ דם גבוה וסכרת, נזק שמשתווה ליותר מעישון 15 סיגריות ביום. בניגוד לציפיות החוקרים, דווקא ככל שהגיל יורד הבדידות גוברת. בגילאי 24-18, 80 אחוז מהאנשים חשים בודדים, לעומת כ-40 אחוז בגילאי 66 ומעלה. מה פשר העלייה המתמשכת בתחושת הבדידות? הרגשת בדידות אינה תלויה במספר האנשים שסביבך, ולא במספר השעות ביום שאתה צופה בתוכניות טלוויזיה או בסרטוני טיקטוק. הבדידות אינה תלויה בחוגים שבהם אתה נמצא, אלא רק בחוסר יכולתו של אדם למלא את עצמו בהתרשמות חיובית וחמה מהחברה הסובבת אותו. אדם יכול להימצא בין מיליוני אנשים אבל להרגיש לבד בעולם. בדידות היא חוויה פנימית של אדם שאינו מסוגל להרגיש קשר חיובי, חיוני, הדדי, ידידותי עם הסביבה שלו. למה בעידן הכי מקושר אנחנו הכי בודדים? למרות התפתחות כלי התקשורת והרשתות החברתיות, רבים מרגישים בודדים משום שהגענו לדרגה שבה לא מספיק לנו להימצא בין אנשים, אלא אנחנו צריכים להיות מחוברים עימם לב ללב ממש, ואת זה איש לא מלמד אותנו. בעבר אדם שחי בכפר קטן הכיר כמה עשרות אנשים שחיו סביבו. הוא נהנה מהרגשת שייכות, נינוחות וביטחון ולא חש צורך לצאת לעיר הגדולה. ואילו בעולם המודרני האדם מסתובב בערי הכרך, חש עצמו כזר בין זרים, העיר הזו אינה שייכת לו והוא אינו שייך לה. לא אכפת לו מאיש, ולאיש לא אכפת ממנו, איש לא זקוק לו. כלומר, תחושת הבדידות היא הרגשת ניתוק מהסביבה, כשהסביבה לא מקבלת את האדם בזרועות פתוחות ולא חפצה לחבק אותו, לא מתוך שנאה אלא מתוך אדישות וניכור טבעי בין זרים. למה דווקא הדור הצעיר מרגיש פי שתיים בודד יותר? כי הצעירים משתוקקים לקשר תוסס עם האחרים מתוך טבעם, הם רוצים להיות מחוברים למרכז החברה, ליהנות מהרגשת קשר חי, להימצא בתנועה, לראות הזדמנויות פרושות לפניהם, ולכן מורגש בהם יותר הפער בין המצוי לרצוי. מבחינתם החיים סוגרים אותם בבועה ומספקים להם אפשרויות פיקטיביות שאין בהם שום קשר של ממש. צעיר שמתגורר במטרופולין מכיר היטב את הפינה שלו, את הדירה הזמנית שלו, את העבודה שלו, את הפיצוציה הקרובה לביתו, אבל אינו מכיר את השכן שלו. אינו מוצא חבר קרוב לדבר איתו, שלא נדבר על כתף להניח עליה ראש בסוף יום ארוך. לא לזה מצפה האדם, האדם זקוק נואשות ליחס, להתעניינות, ללב חם, ודווקא בנקודה זו החברה האנושית נמצאת בהידרדרות. השינוי בתנאי החיים המודרניים דורש מאיתנו תעוזה לפתח קשרים לבביים, זו מיומנות נרכשת. ניתן לומר שהרגשת הבדידות מגיעה לדור שלנו מתוך הטבע, במטרה לחייב אותנו להיפתח לכולם ממש, לקשור עצמנו זה לזה, לחבר לבבות, לא לפחד, לתת דוגמה טובה, חמימה לכולם, ובכלל ללמוד לחייך יותר זה לזה. חיוך מבטא פתיחות לזולת ללא תנאי, חיוך שווה אלף מילים, הוא פותח את הלב שלך לאחרים. בשורה תחתונה, האושר תלוי בקשר טוב בין בני אדם. צריך ללמד אדם מילדות שרק בתנאי שהוא יעשה מאמץ מצידו להתקשר לאחרים, הם יוכלו להתקשר אליו. הכול תלוי בפתיחת ליבו, אם אדם פותח את ליבו, הוא ירגיש שישנם הרבה אנשים סביבו ושליבם פתוח אליו. אין טעם לפחד להיפגע, זהו פחד שקרי. רק לפקוח עיניים, לפתוח לב, לפתוח אוזניים, להיות יותר מוכנים לקשר עם הזולת, ואז הזולת יהיה מוכן לקשר איתך. ומהצד השני של המשוואה, אם אנחנו רואים מישהו שנראה קצת בודד, אפשר לחייך אליו ולהביע בו עניין, ומכאן הלב כבר ייפתח.

כדי לשפר את החיים שלנו ולהישמר מאיומים, חשוב להבין לעומק את המערכת שבה אנחנו קיימים. אילו כוחות פועלים בה? איך הם מנוהלים? מה משפיע עלינו מבחוץ? מה מבפנים? המערכת הגדולה ביותר שבתוכה אנחנו מתפתחים היא כלל המציאות. חלל גדול שמלא בכל מיני גופים, כוכבים, פלנטות, גלקסיות. לפי מה שאנחנו מגלים הדבר הזה התחיל להתפתח לפני כ-14 מיליארד שנה, מאיזשהו ניצוץ קטן של כוח. את הכוח הזה אפשר להגדיר כרצון להחזיק את עצמו, רצון להתקיים, שהלך והתרבה. חומר בצורת דומם מתאפיין ברצון לשמור על עצמו, ואינו זקוק בעצם לשום דבר מבחוץ. נהנה מזה שהוא קיים כפי שהוא, כביכול. כך למשל, אם ניקח ברזל או מים ונרצה לשנות אותם, נצטרך להפעיל עליהם כוח. אם לא היה משפיע עליהם שום דבר, הם היו נשארים בצורתם לנצח. אחר כך התפתח הצומח. הרצון להתקיים שבצומח כבר רוצה לקבל צורות מתקדמות יותר, לספוג מבחוץ השפעות שנראות לו חיוביות, להוציא מעצמו חומרים שמפריעים לו. זהו רצון מפותח יותר מזה שבדומם, רצון שמוכן להשתנות, ודווקא בשינויים רואה לעצמו התקדמות. ומפני שכל הטבע התחיל להתפתח מכוח אחד, רצון אחד, הוא ממשיך להיות מקושר בכל חלקיו. מה שפרט אחד מרגיש כמזיק ופולט מתוכו, פרט אחר בטבע מרגיש כמועיל ולוקח לעצמו. כך הכול מקושר, כל פרטי הטבע נמצאים במעגל של ספיגה ופליטה, במנגנון אינטגרלי אחד. בעולם החי התפתחו מינים חד-תאיים, אחר כך "ראו" שטוב יותר להתחבר ביניהם ונוצרו יצורים רב-תאיים. התאים קיבלו תפקידים שונים, שיתפו פעולה, והתפתחו גופים שונים בהתאם לתנאים הסביבתיים. כך למשל רואים דוב חום, דוב שחור, דוב לבן, דוב פנדה, וכן הלאה. הרצון של בעלי חיים הוא בדרגה גבוהה יותר משל צמחים, ולכן רואים אותם נעים ונדים, משנים מקום. בכל תא חי מתפתח ליד הרצון להתקיים בטוב גם שכל, מוח, תוכנה מיוחדת לניהול עצמו. זיכרון של דברים מהעבר, פיתוח תוכניות לעתיד, בדיקה לאיזה כיוון ובאיזו צורה כדאי להתפתח כדי להגיע למצב יותר טוב. באופן כללי, אפשר להבחין בארבע דרגות חשיבה שמתפתחות בתוך הרצון: קליטה, השוואה, סיכום, פידבק. הדבר מתבטא לדוגמה בצורה שבה כל יצור יודע איך לבנות לעצמו מקום באדמה או על איזה עץ, איך להתרבות, איך לשמור על הטריטוריה, ועוד. האדם שייך לפי גופו לעולם החי, אבל הרצון שלו התפתח לדרגה יותר גבוהה ובמקביל גם השכל. חשוב לציין שהתלות של האדם בסביבה היא מאוד חזקה. אם למשל ילד יגדל ביער, בין החיות, הוא יהיה כמותן, ואם יגדל בחברה מסוימת אז יתפתח בהתאם לה. במבט כולל, אפשר לחלק את התפתחות האדם לשלבים פנימיים של דומם, צומח, חי ואדם. התקופה הראשונה החלה כ-35,000 שנה לפנה"ס, אותה נגדיר כשלב הדומם בהתפתחות האדם. הרצונות של האדם היו בסיסיים, לאוכל, למין, למשפחה, למחסה וכדומה. כ- 3,200 שנה לפנה"ס החל שלב הצומח, והרצון הדומיננטי היה הרצון לעושר. אחר כך באו ימי הביניים, משנת 500 עד המאה ה-15 לערך. זהו שלב החי, והרצון הדומיננטי היה הרצון לשליטה. מהמאה ה-15 התחיל שלב התפתחות האדם שבאדם, והרצון הדומיננטי היה הרצון לידע. רצון זה התבטא בדחף לגילוי יבשות, פיתוח המדע והטכנולוגיה, תקופת הרנסנס, ועוד. האישיות של האדם החלה לבלוט, והוא ראה את עצמו כמרכז המציאות. המאה העשרים הביאה קפיצת דרך עצומה, איינשטיין, תורת היחסות, אנרגיה גרעינית, תקשורת המונים, מהפכת האינטרנט, מה לא. מסוף המאה העשרים מורגשת דעיכה, האטה, עצירה שכזאת. כאילו הגענו לסוף ההתפתחות של אותה נקודה שממנה התחיל הכול. התחושה היא שאין לנו לאן להתפתח, כאילו נעלם הרצון לגדול. אם תמיד היו אנשים שהתניעו מהפכות, התפתחויות חדשות, היו תפיסות מנוגדות שנאבקו זו בזו ותרמו לבירור מה נכון לנו ומה פחות, אז בשנים האחרונות נדמו כל הקולות. אין לאף אחד תוכניות גדולות, מטרות שמאירות, שלא לדבר על חזון. הרצונות דועכים, אנשים בקושי מוצאים כוח לסחוב את היום. אנחנו לא רואים לפנינו כלום. מעולם לא הייתה האנושות במצב כזה, וזהו שלב התפתחותי מיוחד מאוד. מכאן נצטרך לחשוב יחד, איזו התפתחות חדשה לגמרי יכולה לצמוח מתוך המבוי הסתום?

Why Do Some People Find Thrill-Seeking Activities Such as Bungee Jumping or Skydiving Exciting Rather Than Scary? Whether it is bungee jumping, skydiving, other extreme sports, thrill-seeking theme park rides and even scary movies, in such instances we want to feel the limit and how we breach it: that we reach a state beyond our capabilities. We then enjoy the state. There is pleasure in exercising a certain level of control over fear. The pleasure of having control over fear then becomes stronger than the instinct of fear that surfaces. When fear dominates us, it feels like it penetrates every cell of our bodies, all the way to our bones’ marrow. That is why the pleasure we experience when we feel a certain level of control over fear is very powerful. However, if we felt that our lives had a higher eternal purpose, and we set ourselves on a path to attain that purpose, we would then feel no need for these kinds of transient pleasures, no matter how strong they are. We would also then not fear anything because we would see that we are controlled by the upper force, which wishes solely to develop us in order to benefit us with its eternal and perfect quality of love, bestowal and connection.

My Israeli friends caught what you did with the cow. ‏נתת בראש

סתם מתאמצים ,לדבר לא חובה אנגלית של תותחים, אפשר להיות שר גם עם חצי כח שליטה בלעז

ענק!!

עוד!!!!

Which tools you are! Funny in other levels. Thank much you .

ענקק

Finally something that's truly israeli. 😌

This deserves to have millions of views. This is how I talk now in English.

on point! <3