האם אחרי שחזרת לחיים הרגילים קיבלת מסרים?

מרחמת על המדענים, כאב לב אבל גם הם יגיעו להבנה בסוף

עוד פרופסור כופר שיגיד הכל העיקר לא לומר שיש עולם הבא יאלה יאלה גם אם הוא יראה את אלוהים הוא יגיד שמע זה לא הוא זה כן הוא לא היה בדיוק ככה וכו וכו

אלוקות נמצאת בתוך הבריאה, ובתוך כל יהודי. המקום הכי עמוק שבנו זה אלוקות. ואם אותו חומר שמופרש במוח- הקטמין כסם גורם למשתמשים בו לחוויה הזאת, זה לא סותר את האמתיות של חווית המוות הקליני, אלא רק אומר שיש חומר שיכול לנטרל את האשליה של היישות הנפרדת שבנו, ומפגש עם הבורא. זה שיש עוד דרך להגיע לאותה חוויה לא סותר את קיומה או אמיתותה

למדע אין כלים לחקור חוויות סף מוות או ואפילו מוות, מעבר למדדים פיזיולוגים. אבל כאן יש הרבה מעבר לפיזיולוגיה גרידא, יש מליונים שחוויותיהם תועדו ( ריימונד מודי, אבן אלכסנדר וכו' וכו') והם דיווחו על מידע שאומת שלא הייתה שום דרך שיגיע אליהם מהפוזיציה של שולחן הניתוחים. למשל עיוורת מגיל צעיר עם ניוון כל אברי הראייה שדיווחה על צבעוניות של לבוש האנשים שהיו בסבביבתה וכו'. בקיצור, מרתק .

הפרופסור הזה הזיה …

הרבה פרופסורים למינהם זכו לצאת מהגוף ורק אז החליפו מקצוע איזה קטמין ואיזה פסיכיאטר ואיזה נעליים וגרביים אוי ואבוי לאדם שיעזוב את גופו בדעה של הפרופסור אין הנחות בעולמות עליונים והדינים בשמים מזעזעים על כל שטות בעולם הזה חוטפים 200 שנה כף הקלע גילגולים חיי צומח דומם כיוון שזה כפירה בהשם התברך לבוא ולהגיד לאדם שהיה שם וראה מה קורה ולהגיד לו שהוא פסיכיאטר והיה בהזיות ההלם לראות את הגוף מוטל איפה שלא יהיה גדול לאין שיעור לאנשים שחשבו שאין בורא ואין דין ואין דיין ופתאום קיבלו הלם מוחלט להבין שהם לא בתוך הגוף ומה מחכה להם רחמנן ניצלן

היא אשכרה הוכיחה שיש מוות קליני מזה שהיא אימתה את כל מה שהיא זוכרת!! כמובן שהרופאים עדיין יסבירו את זה בצורה אחרת, אבל זה מספיק טוב בשבילי D:

הסכמה בין ההורים בחינוך ילדים תקשורת בין הורים וילדים, סיפור מהסרטים. למרות העובדה שאנחנו אוהבים אותם הכי בעולם, לא בטוח שהחינוך שלנו מושלם. על חשיבות ההסכמה בין ההורים בחינוך ילדים, ועל תקשורת משפחתית נכונה במצבים לא פשוטים. באופן כללי חשוב לדעת שאין חינוך אלא בדוגמה. כהורים, תפקידנו העיקרי זה לתת דוגמה טובה ללא הפסקה. אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב על הילדים, ולהיות מודעים לכך שהצורה שבה אנחנו עכשיו מתייחסים זה לזה, נחקקת בהם כתבנית התנהגותית שתלווה אותם כל החיים. מה שהם ראו בבית שלנו, כך הם יתייחסו לבני הזוג ולילדים שיהיו להם, כלומר לנכדים שלנו. סוף מעשה במחשבה תחילה. כזוג הורים אנחנו צריכים לחשוב יחד, איזה ילד היינו רוצים שיצא לנו בסוף התהליך החינוכי? עלינו לצייר את התמונה הזאת, ולהחזיק אותה מול עינינו כמטרה. ודאי שהיה טוב אם הילד שלנו יגדל להיות אדם שמקבל את החיים בצורה רצינית, מאוזנת, שיודע איך להתייחס לאנשים קרובים יותר, וגם לאנשים רחוקים. מה חסר לנו כדי לגדל ילד כזה? שנדע לעטוף אותו בדוגמאות נכונות, לפני הכול של הסכמה בינינו ההורים, של השלמה ושל כבוד הדדי. לכן, לא טוב שנתווכח בפני הילדים, שנראה להם שאנחנו לא מסכימים זה עם זה. כדאי שתמיד נהיה מולם כשניים שהם כמו אחד. כלומר, למרות העובדה שאנחנו שני אנשים שונים, אנחנו מגיעים להסכמה ולהשלמה. ייתכן שאנחנו לא חושבים אותו דבר, אבל בגלל היותנו בני זוג, אנחנו מגיעים לדעה אחת ונמצאים בה יחד. העיקרון "שניים כאחד" נובע מתוך הכלל: "איש ואישה, זכו, שכינה ביניהם". זה אומר שהקשר בינינו חזק יותר מכל דבר ומאחד אותנו ברמה כה גבוהה, אפילו יותר ממצב תיאורטי שבו היינו אדם אחד. חידודים: אם מישהו מאיתנו אמר או עשה משהו שאנחנו לא מסכימים איתו, לא כדאי שנראה בפני הילדים שאנחנו מתנגדים לו. אפשר אחר כך להסדיר בינינו עניינים. בנוסף, אם האימא למשל נמצאת מול הילדים באיזה עניין והאבא נעדר, היא יכולה לציין שהיא בטוחה שגם אבא חושב כמוה. בהתאם לעיקרון "שניים כאחד", תקשורת בתוך המשפחה תיראה כך: ההורים תמיד משתדלים להימצא בדעה אחת, וזה מה שהם רוצים להראות לילדים בכל מיני צורות ואופנים. הם נותנים בזה דוגמה לילדים, שגם הם צריכים להשתדל להיות בהסכמה הדדית זה עם זה, בתמיכה הדדית זה בזה. ודאי שלכל אחד מהאחים יש את האופי שלו, את הנטיות והתכונות המיוחדות לו, אבל היחס שיתפתח בהם לחיים ולחיבור נכון בין אנשים, יהיה דומה. בדרך זו הילדים ירגישו שהם יצאו מקן אחד, יהיו מסוגלים לתקשר טוב ולהתאחד זה עם זה, וזה ייתן להם תחושת הדדיות וביטחון לכל החיים. מאיזה גיל הילד מתחיל לקלוט דוגמאות מההורים? כבר כשהוא ברחם. ממש כך. ולכן מתחילת הדרך צריכה להיות בינינו הסכמה על כך שבבית שאנחנו בונים, נשתדל לייצב כל הזמן אווירה של רוגע, של השלמה, של תשומת לב, של נכונות להתקרב זה אל זה, להתאחד. סיטואציה: הילד חזר מגן הילדים או מבית הספר עם מילים לא יפות. כהורים אנחנו צריכים לראות מהי הסטייה שנוצרה, ולתקן אותה ככל האפשר. כלומר, כנגד אותו וירוס התנהגותי שהוא תפס מחוץ לבית והביא לתוך המשפחה, אנחנו ניתן לו דוגמה הפוכה, דוגמה טובה. חשוב שנבין שמדרך הטבע קל לילדים לתפוס דוגמאות שליליות מבני גילם, ולכן תגובתנו צריכה להיות מאוד עדינה. אפשר לקחת את המשפט הלא יפה שהילד אמר, להשתדל להפוך אותו למשפט מתוקן, ולחפש דרך להסביר זאת לילד. למשל כך: "בני האהוב, בוא נכתוב בצורה יפה את מה שעכשיו אמרת". נבקש מהילד לרשום זאת על דף. את הדף נשמור, ובפעם הבאה שהוא יאמר איזו מילה לא יפה, נבקש ממנו שוב לכתוב משפט מתוקן על אותו הדף. כך יצטברו על הדף דוגמאות לדיבור מתוקן. עוד סיטואציה: אתם רוצים לנסוע ברכב, הילד לא רוצה לשים חגורת בטיחות. אתם מנסים להסביר לו בהיגיון, אבל הוא בשלו. צורח, מתפרע. גם הטונים שלכם עולים, וכבר נהיה לא נעים ממש. ובכן, אם מדובר בילד קטן, וברור לנו מה צריך לעשות עכשיו, אז בלית ברירה נעשה זאת בלי להתחשב בתגובתו. אין מקום לכעס מצידנו, אלא לתגובה עניינית. עלינו להראות לילד שיש בחיים מצבים שבהם אין ברירה, אנחנו מחויבים לנהוג בצורה מסוימת. יש דברים שהם מעלינו, כמו למשל החוק. בעינינו זה נחשב עתה לכוח עליון, ולא יעזרו פה שום צעקות והתפרצויות. כהורה, אני עושה מה שאני מחויב לעשות לטובתו, והילד יבין מזה שגם אני נמצא באיזו מסגרת שמחייבת אותי כך לנהוג. אחרי שביצעתי את המעשה הנדרש, אני יכול בהמשך לומר כמה מילים על זה, ביני לבין עצמי כביכול. לא על הילד, אלא על המחויבות שלי כמבוגר אחראי. ומה עושים אם הילד הביא אותי להתפרץ עליו בכעס גדול? ובכן, זה תלוי בסיטואציה ובגיל של הילד כמובן, אבל בגדול לא מומלץ לבקש ממנו סליחה. עליי להסביר שהוא הביא אותי לכעס ברמה כזו שלא יכולתי להחזיק את עצמי. כהורה הוא חשוב לי מאוד, אני רוצה לחנך אותו, להביא אותו למצבים הכי טובים, אבל גם אני בן אדם עם מערכת עצבים, וההתנהגות שלו הביאה אותי להתפרצות. שנינו מצטערים על כך, ומה שהילד אמור לקחת מהמקרה זה שלא טוב לעבור את הגבול. לסיכום, בכל תקשורת במשפחה אנחנו נשתדל להיות כאחד. נשתדל לקחת את הדעות השונות שלנו, את הרצונות, את ההסתכלויות, את המחשבות, ולקרב אותם עד שהם יהיו דומים, כמו אחד. יש בזה כוח גדול מאוד, שמתקן את הכול. בהצלחה!

יש ניורולוג ומנתח מוח שהוא עבר מוות קליני והמוח שלו היה מת לחלוטין שאין סיכויי שהיה מתאר מה שתיאר ויש עוד מיליוניי עדויות kzbin.info/www/bejne/oIiqpXaQfK6gfpo יש בורא ויש דין ויש דיין דיי עם כל המדע בגרוש, לא תודה באמת כי אתה יודע שהיא מחייבת

הפרופסור מגמגם.... היא קלטה מידע שלא יכלה לקלוט כשהיא שכובה במיטת הניתוחים...יש דין ויש דיין... ועולם הבא.. עשו תשובה בעולם הזה כדי להגיע לעולם הבא...

הפרופסור הזה לא מסוגל להסביר בשפה מדעית אירועים על טבעיים כיוון שאין לו את הכלים.

ליאון, רואים עליך שאתה בחור ערכי, טוב מיסודו, ששואף לאמת. הכל, אבל הכל כתוב בתורתינו (תורתך...) הקדושה. תילי תילים של מילים נכתבו על החיים שלאחר החיים, ומותר לך להיכנס לפרד"ס החוכמה הזה וללמוד. "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. לפני מלך מלכי המלכים, הקב"ה." מי שממשיך לשמוע את הסיפור של הילה, יודע שהיא הגיעה לבית דין של מעלה ומה היתה ההתנהלות שם. חבל, פשוט חבל, לטמון את הראש בחול, ולהבין לאחר מאה ועשרים שנה, שבזבזנו את החיים הקצרים שניתנו לנו על הבלי הבלים, במקום להכין צידה לחיים האמיתיים של נצח נצחים.

לפי מה שידוע, מאה מליון [ !! ] איש ברחבי העולם חוו חוויה דומה. זה מספר שאי אפשר להתווכח איתו, ויתכן שאם הפרופסור החמוד אך הלא משכנע היה עובר סף מוות, היה קורה לו אותו דבר בדיוק.

מה שמסב אושר לבני אדם זה בעיקר בני אדם. זה העיקרון הבסיסי בקורס ללימודי אושר באוניברסיטת ייל בארה"ב - הקורס האקדמי הפופולרי ביותר בשנים האחרונות. הקורס, המבוסס על הפסיכולוגיה החיובית, טוען כי אושר תלוי פחות בגנטיקה או במזל, אלא בעיקר בנו, בני האדם. במילים פשוטות: רמת האושר נובעת מאיכות הקשרים בתוך החברה. תחושת שייכות, לכידות, סולידריות, עבודת צוות ושיתוף פעולה - הם כלים חזקים ליצירת הרגשת אושר. לעומת זאת, תחושות הפוכות כמו בדידות, תחרות ופילוג, ידכאו את שביעות רצונו של האדם אל תחתית "מד האושר". האדם יכול לחיות לבדו ביער נידח מוקף מאות עצים ולחוש מאושר, או לחיות בדירת פאר בגורד שחקים מוקף במאות שכנים ולהרגיש לא מאושר. הכול תלוי בערכים שהסביבה משדרת לאדם וביכולתו לקלוט ולספוג אותם נכון. כך גם חכמת הקבלה מלמדת: האדם הוא יצור חברתי, תוצר מהשפעת הסביבה המקיפה אותו 24/7. הוא ניזון מכלי התקשורת, מהמשפחה, מהקולגות, והם שמכוונים את חייו, מגביהים או משפילים את רוחו. כאשר כל החברה תהיה מנוהלת באופן שוויוני וברמת חיים אחידה, בלי עשירים ועניים, בלי תחרויות אגואיסטיות, וכל דאגתה תהיה כיצד לפתח את עצמה ואת ילדיה לחיים מאושרים ובטוחים, אז הפרט בחברה יהיה שמח בחלקו. השמחה אינה תנבע מקניין גשמי נוסף, מריצה מג'וב אחד לשני, ממרדף אחר בגד ממותג שמחר נשליך לפח או מניפוח הבועה הפיננסית המדומה - אלא מקניין רוחני, מהעיסוק הנשגב שבאדם: בניית רקמה אנושית-רוחנית, שבה יתגלה האושר העילאי. אולם טבענו האגואיסטי, התוקפני והתחרותי יהדוף כל מגמה לשינוי דפוסי ההתנהגות החברתית שלנו. השפעת הסביבה הנוכחית ומערכות החינוך שבה מטפחות תחרות והישגיות אישית שתבסנה במהרה גם את הסטודנטים התמימים מאוניברסיטת ייל המייחלים להיות מאושרים. ואולי זהו השיעור החשוב ביותר שיקבלו אי-פעם. אושר לא משיגים כבודדים אלא כחברה. אושר אינו מה שממלא את האדם, אלא מה שמתגלה ביחסים ההדדיים בין בני האדם. כי כמו שכותבים המקבלים, "האדם לא נברא לקנות הון ולבנות בניינים. אלא לבקש כל דבר, שיביאהו ללמוד את החכמה איך לאהוב" ("פנים מאירות ומסבירות"). לכן, אף קורס מובחר אינו ילמד כיצד להיות מאושרים, אלא במקרה הטוב יצביע על הסיבה שבגללה עדיין איננו מאושרים ועל הצורך המתבקש לשינוי המגמה. הפתרון יהיה להעביר את החברה כולה בקורס ללימודי אושר. אלא הבעיה בשלב זה, שלחברה נוח במצבה, אחרת הייתה מתאגדת ודורשת שינוי. אולם ממפח-נפש אחד למשנהו, ממשבר למשבר, מייאוש לכאב, מקורס אושר אחד לאחר - תתעורר בהדרגה בחברה כולה הכרה למצבה הנוכחי הרע. וכאן המקום להרחיב על דרך אחרת, דרך שבחרו בה יחידי סגולה, חכמי הקבלה ש"התנתקו" מהערכים הנלוזים של החברה. הם בחרו בסולם ערכים חדשים שיעודדו ביניהם יצירת קשרים הדוקים של אחדות ואהבה, ובקשרים האלה, כאמור, טמון האושר. בעיתון שהפיץ הרב אשלג בשדרות העם, הוא כתב כי "תנאי מחויב לכל אומה שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה... שאותם בני האומה הנמצאים בהרגשה הרמונית, הם העושים את האומה, ועל פי איכותם נמדד מידת האושר של האומה" ("האומה"). מי שיבקש לראות דוגמה חיה כזו אינו יזכה לראותה. ולא כי מדובר באוטופיה, אלא כי הדרך לאושר המבוססת על אחדות העם אינה מפותחת ומוסדרת במערכות החברה ואינה מותאמת דיו לכלל בני האדם. אומנם ברוסיה הקומוניסטית ניסו לחנך לחברה מעין זו. ההתחלה הייתה מושתתת על יסוד נכון: סיפקו לכל אדם את ההכרחי לקיומו, העניקו לו ולילדיו שפע של חוגים שיפיקו את המרב להתפתחותם, ואף פצחו בתעמולה בחשיבות החברה. אבל העסק לא צלח. בלית ברירה ובתקווה לשינוי מהיר עברו הרוסים לפעול בכוח הזרוע. באדם, כמובן, לא נמצאו הכוחות להשתנות, והסוף העגום ידוע לכול. הגורם שהיה חסר בזמנו לבניית העם הרוסי מצוי בידי המקובלים. חכמת הקבלה היא השיטה המאוזנת לבניית חברה אנושית אחידה ומאושרת. היא השיטה היחידה שמלמדת את טבע האדם טרם בריאתו ועד לאחרית חייו; מלמדת את הערכים ההכרחיים לקיום מסגרת חברתית בריאה, ומפרטת צעד אחר צעד כיצד להתקשר נכון ולהפיק בתוככי האחדות כוח עליון אדיר לשינוי טבע האדם. כך ילמד האדם לא רק לשאוף לאושרו בלבד, אלא גם עבור הזולת. אז תיבנה חברה אנושית הרמונית שערבה הדדית זה לאושרו של זה. בחברה כזאת הדרך למדידת האושר תהיה פשוטה: אדם ששמחה ורגשות חיוביים פורצים מתוכו כל הזמן - מעצמו לזולת ומהזולת כלפיו - הוא אדם מאושר ושבע רצון. עצם הרגשת רצון הזולת והדחף למלאו באושר ובתענוג יתדלקו את האדם במקורות שפע בלתי נדלים שקיימים בטבע, באושר הנצחי.

אומללים "המדענים" להכיר בהיותם חסרי יכולת , חסומים ברוחם

יש בורא לעולם

עדיף שהפרופסור יאמר וואלה לא יודע. הוא מקשקש את עצמו לדעת.

שיסביר איך היא ראתה מה קורה בחדר!!! כשהעיניים שלה עצומות!!

הפרופסור הזה ממש מקסים אבל הוא ממש טועה לגבי קטמין. מניסיון אישי קטמין בכלל לא עושה הלוצינציות

מגניב בטירוף! נראה שהפרופסור קצת ממציא דברים אתם חושבים שהוא ממציא? השאלה היא אם היא באמת ראתה את אמא שלה והרופאים בחדר ניתוח. אם כן, אני לא יודע איך אפשר להפריך את זה

הלם

ואף אחד לא שאל את הפרופסור שאלה פשוטה מאד: אם הכל הזייה, איך זה שהיא תיארה אחד לאחד מה הלך בחדר ניתוח שעה שלא הייתה בהכרה בכלל? כולל מה חיפש הרופא בפלפון?

יש אלוקים!!! הכל כתוב בתורה!!! יש חיים לאחר המוות שם החיים האמיתיים פה זה זמני!

רופא מטומטם.

זה לא עושה לכם משהו? אמת לאמיתה.תחזרו בתשובה שלא יהיה מאוחר מידי.

THIS "SO CALLD PROFESSOR" IS CLUELESS!!!

בס"ד תודה רבה לך. אם הרופא ההוא מהצימר היה יושב שם ומאמת את עדותך.. אז טענת הפרופסור היתה מופרכת. האם יש אפשרות להשמיעה את קולו ולחזק מאוד את תוקף טיעונך?

כמי שבערך 10-15 שקועה בנושא הזה של near death experience ורואה וקוראת ושומעת עדויות בעיקר באנגלית, מדהים אותי שעדיין יש אנשים כמו שני המנחים האלה שהתופעה הזאת היא חידוש להם. והנוירולוג הוא ייצוג של זן של מדענים שייכחד מהעולם במהרה. אלה שנהנים עדיין להציג מצג של יודעי כל "רציונאליים" כשמה שהם זה בעיקר בורים וקפואים מחשבתית. אלה אותם מדענים שלא שמעו על המהפכה המדעית של העתיד שכבר כאן - המדע החדש הוא לא ביטול הרוחניות וראייה של המציאות אך ורק דרך הפריזמה של החומר אלא שילוב של השניים. והוא בור כיוון שהוא לא באמת מכיר את התופעה ולכן לא יודע שיש עדויות בהן אנשים יודעים לדווח בדיוק מה קרה, מה נאמר, מה נראה במקומות שונים בזמן שהם "מתו" שלא היה להם שום סיכוי לדעת, לראות, לשמוע ממקום משכבם בזמן שהם היו "מתים" - בין אם זה בחדר ניתוח או בכל מקום אחר שבו הם חוו את חווית סף המוות. ושום טריק של המוח או חומר כימי לא יכול לגרום לאדם לדעת מה אדם אחר עשה, אמר, לבש וכ"ו במדינה אחרת, בעיר אחרת, בחדר אחר, בזמן שהוא שוכב בלי דופק ובלי נשימה במקום כלשהו אחר. ודרך אגב, הוא לא מייצג את המדע, כיוון שיש מדענים לא פחות בכירים ממנו שמבינים שלא ניתן להסביר את התופעה הזאת כעניין מוחי גופני. הוא בטח שמע על נוירוכירורג ששנים עבד ולימד בבבי"ס לרפואה בהארוורד שעבר חוויה כזו וכתב עליה ספר - דר. אבן אלכסנדר. לא נראה לי שהוא פחות מדעי מהנויורולוג שהופיע בתוכנית. כמו גם מרי ניל - מנתחת עמוד שדרה אמריקאית שחוותה חוויה כזו דרך אגב, היא הייתה באופן מוכח בלי דופק ונשימה לפחות עשרים דקות. ועוד רבים אחרים. יש את המקרה של פם ריינולדס שעברה ניתוח מוח מסובך שבו טמפרטורת הגוף שלה הורדה מאוד וכל הדם במוח שלה נוקז כדי שאפשר יהיה לבצע את הניתוח המסובך. מיותר לומר שלא הייתה שום פעילות חשמלית במוח שלה ובכל זאת היא דיווחה בדיוק מה נעשה ונשמע בזמן הניתוח שלה - מה אמרו ועשו הצוות הרפואי, באילו מכשירים הם השתמשו. דבר שלא היה לה סיכוי ירוק לדעת גם אם היא הייתה שוכבת, בהכרה, עם עיניים פקוחות בזמן הניתוח, כי חלק מהדברים שהיא ראתה לא ניתן היה לראות במצב של שכיבה על מיטת הניתוח. הרופא המנתח שלה - נוירולוג אמריקאי בכיר אמר למצלמה - שאין לו הסבר איך זה ייתכן. אבל יש יותר מדי מדענים שמה שמוביל אותם זה האגו ולא הסקרנות המדעית וירידה לחקר האמת. נורא כיף להתראיין כ"אלוהים" יודע כל ולדבר בביטחון על דברים שאין לו מושג ירוק לגביהם. מה שהוא מדבר על החומר שעושה כביכול את אותה התופעה זה קשקוש מקושקש. אן שום חומר שגורם לזהות מוחלטת בתוכן של החוויה. לא הזיות חסרות פשר אלא אותו סיפור שחוזר על עצמו אצל מיליוני אנשים - של התנתקות מהגוף ומעבר לעולם הבא.

באמת מדהים, ובעיקר מעורר אמון. בסופו של דבר המדע עדיין לא מבין עדיין, אפילו את האטום, וכל גילוי מדעי, רק מפריח אמת אחרת, לקראת ההכרה שאין אמת מוחלטת והכול יחסי.