חבר נפש: כלבי השירות שעוזרים לאנשים להתמודד עם פוסט טראומה

[@AURORA5060]

כל כך משמח לשמוע שזה נהיה מוכר יותר. מאוד מסכימה בין עם כלב שירות או טיפול אחר-לא מדובר במותרות. זה הכרח. הבדל בין חיים בסבל וחיים. היכתה בי גם ההבנה באיזה מצב דפוק אנחנו-האיש מששת הימים שגם הוא סובל. כל אחד והקשיים שלו. תודה על העלאת המודעות. תודה על האומץ שלכם להיחשף. מאחלת לכם הרבה בריאות שמחה וסיפוק.

[@gmng8225]

גדי רונן אתה פשוט נשמה טובה, אתה וכל משפחתך! תמיד הערצתי אתכם והייתי הולך תמיד לחווה שלכם במעלה ישראל רק לראות אתכם, תמשיכו כך ימלכים!!!!

[@גלעדחכים-י9ז]

תהילה יא מהממת מרגש ממש לראות את התהליך שעברת עם פניקס

[@indeedrandomname7937]

עצוב שהמדינה לא עוזרת לגיבורים/גיבורות שנלחמו בשבילה, לפחות הכלבי שירות עוזרים עם ההתמודדות.

[@אוריתנדב-ש1נ]

ממש מרגש גם אני סובלת מפוסט טראומה מהשירות הצבאי אין ספק כלב חיה עוזרת להרגיש קצת יותר טוב

[@eliranpinhasov5940]

2 - חייה מקסימה עם שליחות ומלאים באהבה עוזרים לאנשים סובלים! כל ההולכים על 2 או 4 בכתבה הזו מקסימים! נושא וכתבה חשובים!🙏👏👏👏

[@arzawood]

כ לב הכלב...חבר ואח..רק חבל שהם לא נשארים איתנו יותר זמן...

[@shanniecarmi12]

יוזמה מקסימה כל עוד נזכור שבעלי החיים הם לא מוצר ולא נולדו כדי לשרת אותנו ואם אנחנו נעזרים בהם חשוב לאהוב אותם, לדאוג לשלומם, לזכויות שלהם, להגן עליהם, להודות להם. בדיוק כמו על בני אדם. וזה תקף לכל בעלי החיים ללא הבדל.

[@הראלשרביט]

כואב על בעלה של תהילה. כמה כאב

[@happysupermama]

כאב לשמוע שהוא מרגיש שהיא לא צריכה אותו...אין מצב שהיא לא צריכה אותך,כלב אולי עוזר לה להתמודד עם התקפים אבל הוא לא תחליף לבן זוג,לשיח שיש בין בני זוג,לקשר ולאהבה,כבוד הדדי והערכה.ועוד דברים.כמה שהוא עוזר זה עדיין כלב ולא בנאדם.

[@שניארביב-ת8ד]

לי הכי כאב . שהבעל אמר שהיא לא צרכה אותו בגלל הכלב . והיא פשוט שתקה. היתי מצפה ממנה להגיד ,שהוא בעל טוב שעזר לה , טיפל בילדים שהיתה חולה , שמסור שאוהב. ושום כלב , לא יהיה תחליף לבעל . הכלב תפקידו חשוב מאוד, רואים כמה שזה עוזר לה . אבל זה לא תחליף לבעל , לזוגיות טובה ,לכבוד הדדי , לשיחה בסוף יום .

[@שניארביב-ת8ד]

מסכימה איתך כל מילה .

[@happysupermama]

@@שניארביב-ת8דנכון. האמת שזה בלט לי וצרם לי מאד,שתהילה שתקה ולא התקוממה על התחושה שלו.אבל התלבטתי אם להגיב על זה....

[@שניארביב-ת8ד]

אמרת את הדברים בצורה מכובדת. אולי היא לא שמה לב , כי כברה חוויה קשה . אבל , עם כל הכבוד אין מה להשוות בין כלב לבעל . בפרט שנראה אחלה בעל,שבאמת לקח על עצמו לנהל את כל הבית , בחצי שנה שהיתה חולה . זה מאוד מעורר הערכה . להסתדר לבד בלי אישה ,ואם 3 קטנטנים , בית , אוכל , כביסות , כל הכבוד לו . (לא ברור מעליו ). וגם לו מגיע תודה רבה .

[@דפנהחלפי]

אחי הגיבור!!!! אוהבת אותך !!!!! אתה לא אשם בשום דבר שנכפהעלייך. בעזרת השם, מיום ליום , להתקדם להתחזק לבקש עזרה מקצועית תרופתית ! עד שתגיע לאיזון ככל הניתן .

[@dekelpolak4190]

נוגע מאד. כשפוגעים בנו, זה כואב נורא. מתי יש מקום לסליחה? מהי בכלל סליחה? איזה שדרוג אפשר לעשות לטבע הפנימי שלך, כך שאיש לא יוכל לפגוע בך? הטבע של האדם הוא רצון ליהנות, רצון למלא את עצמו בכל מיני דברים שנראים לו טוב. אנו רוצים ליהנות בעיקר מאוכל, ממין, ממשפחה, מכסף, מכבוד, משליטה ומידע, מכל מיני דברים, בשילובים כאלה ואחרים. כל הזמן אנחנו עובדים כדי למלא את הרצונות שלנו, ועושים חשבון כמה כוחות כדאי להשקיע במשהו מסוים בהתאם להנאה הצפויה. לצורך המחשה, נגיד שאנחנו רוצים לקנות איזו חליפה יפה לקראת אירוע חגיגי במיוחד. השקענו את הסכום הגבוה שהיא עלתה, שווה ערך לכמעט שבוע עבודה, ובהתרגשות רבה קנינו אותה. מגיע היום המיוחל, אנחנו לובשים את החליפה החדשה, מסתובבים בין כולם עם חיוך מאוזן לאוזן. אנשים אומרים: 'וואו, איזו חליפה מדהימה'. החזה מתנפח מגאווה. ופתאום, מישהו זורק איזו יציאה מול כולם, 'וואלה מה נהיה איתך, איזו חליפה מוזרה לבשת? מה זה, פורים היום?'. ומאותו אותו רגע, המציאות השתנתה. כולם מצחקקים, ואנחנו מתמלאים בושה. בהמשך הערב, שוב אנחנו נתקלים באותו אדם, והוא אומר לנו בשקט: 'סליחה אם קודם אמרתי משהו לא במקום'. מיד אנחנו מגיבים בביטול: 'מה פתאום, שטויות, הכול בסדר, מה קרה לך...'. האם בבקשת סליחה כזו יש בכדי לפצות על הפגיעה שנוצרה? ודאי שלא. לכן אנחנו לא מקבלים אותה. סליחה של ממש הייתה צריכה להיות כזו שתפצה אותי על הסכום הגדול שהשקעתי בקניית החליפה, על כל הציפיות שהיו לי לקבל מחמאות, כבוד והערכה, תקוות שהתחלפו בזלזול, לעג ובושה. על כל הדברים שהצטברו אצלי, דרוש לי פיצוי הולם. הפיצוי יכול להגיע דרך נקמה, כמו שבדרך כלל קורה, או לחילופין דרך זה שאותו אדם יגיע אליי עם התנצלות מעומק הלב, ישכנע אותי בכך שהוא מבין כמה נזק הוא גרם לי, איזה עלבון נורא, יאמר שרע לו מזה כל כך עד שהוא רוצה להוסיף להתנצלותו גם צ'ק שמן, משהו שיכסה קנייה של עשר חליפות אחרות, לצורך הדוגמה. במקרה כזה, אם ארגיש שהתנצלותו היא אכן כנה וגם הצ'ק ייראה לי מספיק מכובד, או אז אהיה מוכן לסלוח, למחוק את המקרה כאילו לא היה. באופן עקרוני, כגודל המכה כך גודל הפיצוי שיוכל לכסות אותה. סליחה, נקמה, פגיעה, עלבון, השקעה, כל אלה הם דברים שנמדדים ביחס לרצון האגואיסטי שלי ליהנות. בלבד. כאשר האגו עדיין מרגיש פגוע ודורש נקמה, זה אומר שמקום הפגיעה לא התמלא בפיצוי מספק. הבור שנפער בתוך הלב עדיין פתוח, ולכן איננו יכולים באמת לסלוח. עד כאן ניתחנו תופעות שכולנו מכירים, ועתה נתקדם. מתישהו, באמצע החיים, יכולה לבצבץ באדם הרגשה שכל סגנון ההתנהלות הזה של פגיעות ונקמות, של מרדפים אחרי הנאות שבסוף תמיד חומקות, של תקוות לכבוד ואכזבות, מאבקים על שליטה ומלחמות - מתיש אותו. הורס לו את הבריאות, את מערכות היחסים, את כל החיים. 'מה אני מרוויח מכל זה', הוא מתחיל לשאול את עצמו, 'בשביל זה כדאי לחיות? זה הייעוד שלי, זה כל מה שיש לי לעשות?'. התעוררות השאלות הפנימיות הללו מביאה את האדם אל שיטה להתפתחות פנימית, שיטה להתעלות מעל מגבלות הטבע האגואיסטי. השיטה הזו מלמדת שהמטרה הגדולה של קיומנו עלי אדמות, היא לגלות את כוח הטבע הכללי. תכונתו היא השפעה טובה, כלומר אהבה ונתינה, ומגלים אותו על ידי רכישת תכונה דומה. הגילוי הזה מוגדר כרוחני, כי הוא מעלה את האדם לדרגת קיום עליונה, נצחית ושלמה. איך זה קורה? בגדול, על ידי פיתוח קשרי אהבה במסגרת קבוצתית קטנה שמשמשת לנו כמעבדה, אנחנו משלימים זה את זה בצורה שאליה אף אחד לא יוכל להגיע לבדו. לומדים להתחבר זה לזה בהרמוניה, כמו איברים שונים בגוף אחד. פגיעה, פיצוי, נקמה, סליחה, כל המשחקים האלה מאבדים מחשיבותם כי אנחנו מבינים שהמאבק שלנו הוא לא האחד בשני, אלא כולנו יחד מול הטבע האגואיסטי. בתהליך ההתפתחות המשותף, אם אני קולט שפגעתי במישהו, אני ניגש אליו ישירות ומבקש להשלים את שקלקלתי מולו. להתקרב אליו, להתחבר איתו, לעשות הכול כדי שבינינו ישרה שוב כוח האהבה. ואם מישהו פגע בי, אני מזכיר לעצמי שזה לא הוא אשם, אלא האגו, ומשתדל לעזור לו להתעלות ממנו. בדרך זו, אנחנו מתקרבים בהדרגה למצב שהעולם שלנו הופך למקום שכיף לחיות בו. עם הדדיות, תמיכה וביטחון, עם כוח עליון. נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן

[@הילהשוקד]

כתבה מרגשת מאוד! אתם מצילים אנשים שעם הכלב חוזרים למסלול החיים! כל הכבוד לעוסקים במלאכה.

[@gilienergy]

מרגש כמה כלבים יכולים לעזור,אבל המסקנה הגורפת שזה לכל החיים מקוממת ,אחרי הכל יש שיטת טיפול שמצליחה לרפא זכרונות פוסט טראומה ואפילו מורכבת ,יקח עוד כמה שנים אולי כדי שזה יכנס באופן רחב , תרפיה בתנועות עיניים EMID

[@callmeben7286]

אתה כנראה לא מבין אבל זה לא עובד ככה. טראומה היא כמו פצע, אתה בשלב מסוים נרפא אבל תמיד תשאר עם צלקת. אתה מרגיש הכי בסדר עד שאתה שומע זיקוקים, עד שאתה שומע מחיאות כפיים ועד שאתה שומע אזעקה - אלו טריגרים ואלפי מחקרים הראו שזה דבר שמפעיל את המוח

[@gilienergy]

@@callmeben7286 ועל זה בדיוק באה השיטה הזו ונותנת מענה ,ממש כך על החלקים במוח המפעילים את התגובה ,בוא הכי פשוט זה לקחת את מה שניסו עד היום ולהגיד שזה כך לתמיד.התוצאות בשיטה זו מדברות בעד עצמן , בע"ה שניר כץ מפתח השיטה עמל להביא לתיקוף שלה אבל עד אז חבל שכל כך הרבה ממשיכים לסבול

[@callmeben7286]

@@gilienergy שמע אני לא חושב שזה כך לתמיד אבל בנתיים גם מחקרים מהעשור האחרון הראו את זה, אין בעיה בחשיבה ביקורתית אבל לא בכל מחיר

[@zzgkmzz]

לא כל שיטת טיפול מתאימה לכל מקרה

[@hilak6]

וואו, מרגש בטירוף!

[@אוראלזר-ע2ת]

כלב = כולו לב. אין פה עוד - מה להוסיף.

[@א.א.מהצפון]

נפש חזקה בגוף בריא. בעזרת ה' שהנפש תהיה חזקה ולא תזדקקו לכלב מהסיבות האלו רק מתוך שמחה ובריאות.

[@shirareshef1827]

מדהימיםם

[@yh3719]

איזה יופי

[@אוראלזר-ע2ת]

ואצלנו בכנסת - זה בדיוק הפוך: שם יש כלבים - ש ג ו ר מ י ם לאנשים לפוסט טראומה - והמבין יבין. לא בדיחה!

[@לליאלבז]

חחחחחחחח גדולה את המבין יבין חחחחח וואי וואי בן גביר המלך לזרוק את החרדים הפרזיטים לעזה רק בן גביר המלך חרדים לכו לעזה

[@meesithegoat1]

פשוט יאואו

[@Ruthykijner]

בעלי חיים והטבע אוצר אמיתי בעולם הזה

[@זוהרבר]

כלב- כולו לב♥️

[@אוראלזר-ע2ת]

וואלה!!!!!!!!!!!!!!!!

[@דפנהחלפי]

כבוד!!!!!!

[@TheBarbahaba]

ידידו הטוב ביותר של האדם

[@rachelroth7516]

❤❤❤❤

[@נחמהוייס-ת2ק]

תהילה🧡🧡🧡🧡🧡❤❤❤❤❤️‍🩹❤️‍🩹❤️‍🩹❤️‍🩹❤️‍🩹

[@lidarelkayam5906]

אבא שלי תפר לכלבים האלו את הריתמות!

[@שושכהן-ס6ק]

להאכיל את הדיכאון במשמעות אנחנו חיים בזמנים מיוחדים. אם בעבר אנשים היו מחוברים יותר לאדמה, היום הכול מלאכותי. אנחנו נולדים בין כותלי בית היולדות, עוברים לחיות בין קירות הדירות, אחר כך בין קירות בית הספר ואז לרוב כלואים בין קירות מקום העבודה. המעבר מהחוץ לפנים שינה את הגישה שלנו לחיים. השינוי הזה משפיע גם על מצב הרוח שלנו. מרכז המחקר של אוקספורד פרסם לאחרונה דו"ח המראה כי במדינות רבות "אנשים מאובחנים עם דיכאון בגיל מוקדם יותר מאשר בעבר". למשל, בשנת 1996 בדנמרק השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היה בסביבות גיל חמישים. עשרים שנה מאוחר יותר, השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היו בני עשרים וארבע. כדי למנוע דיכאון בדורנו עלינו להשקיע בגישה נכונה ומותאמת, מכיוון שאנשים אינם מותאמים יותר לחיים הטבעיים. ההשקעה אינה כלכלית, אלא עלינו לבנות מעטפת שתשמש כמתווך בין הדור החדש למציאות שבה הוא חי. המעטפת הזו צריכה להכין אותם לחיים בכל רמה - אישית, חברתית וסביבתית. הצעירים צריכים ללמוד כיצד להתקשר ולהתחבר אחד עם השני ועם הטבע. אחרת, הם ידעכו, כפי שכבר קורה להם. אם בעבר אנשים היו שוהים בחוץ יותר ממה שהם היום, וחלק גדול מחייהם כלל התקשרות עם אנשים אחרים, היום אנחנו עושים הכול באינטרנט, והסביבה בחוץ פחות מעניינת אותנו. ההתקדמות הטכנולוגית של העשורים האחרונים עטפה אותנו בגאדג'טים וניתקה אותנו מאנשים. אפילו האוכל הפך תעשייתי ומחומם במיקרוגל. אנחנו לא צריכים להתנער מהטכנולוגיה, אלא לאזן את החיים. איך? ליצור קשרים אנושיים בונים, חיוביים ותומכים. כשאנשים יגלו שהקשרים עם אחרים מספקים אותם בדרכים שהטכנולוגיה לא יכולה, הם יקפידו לטפח אותם. הבעיה היא שאנשים מרגישים שהקשרים עם אחרים הם תחרותיים - כל אחד מנסה להערים על האחרים ולהתנשא עליהם - והם מראש מתעייפים ופונים באופן טבעי לסביבה הדיגיטלית, שהיא פחות תחרותית ופוגענית. אבל אם לאנשים היו חוויות חיוביות כתוצאה מיחסים עם אחרים והם היו חשים סיפוק ואושר, אז לא הייתה להם סיבה לסגת לסביבה וירטואלית. הם היו מוצאים משמעות בחיים - מה שאף טכנולוגיה לא יכולה להעניק להם. הנתינה ההדדית נותנת תכלית לכל מה שאנו עושים. כשאנחנו עושים משהו בשביל אדם אחר, זה נשאר. המעשה מקבל חיים משלו, משמעות חדשה, והוא משפיע על חיינו ועל חיי אחרים בדרכים שאיננו יכולים לחזות. כשאנחנו עושים משהו באינטרנט, עם עצמנו, המעשה שלנו הולך לאיבוד בענן הדיגיטלי ומותיר אותנו בתחושת ריקנות חסרת משמעות. לכן כדי לרפא את הדיכאון צריך למצוא דרכים לעודד אנשים לצאת, לתקשר ולהתחבר לאנשים אחרים. זה יוסיף להם שמחה, סיפוק ומשמעות, ומשמעות בחיים יכולה למנוע דיכאון..

[@kobi-.d1098]

1. מעניין 😉

[@עומרישילהמורג]

דומם צומח חי גולדן רטריבר מדבר

[@silviashefa4097]

לרפא את הנפש בכוח המילה הכתובה התרגיל הבא פשוט וקל ליישום: אתם מתנתקים מהעולם כל יום לחמש עשרה דקות, מתיישבים בתנאים הנוחים לכם וכותבים באופן אסוציאטיבי, ברצף וללא הרף. לא מתחשבים בשגיאות כתיב, לא עוצרים לצורך תיקוני תחביר. לא מתחשבים בכלום. פשוט כותבים באופן אנונימי ובידיעה שבעוד רבע שעה תוכלו לקרוע את הנייר לגזרים והטקסט ייעלם כלא היה. אף אחד לא יקרא זאת לעולם. זאת על רגל אחת תורת הביבליותרפיה, שיטת טיפול פסיכולוגית בהבעה ויצירה. מחקרים רבים מראים שכתיבה היא ריפוי לגוף ולנפש. לא כתיבה ספרותית או עיתונאית, אלא כתיבה אינטואיטיבית - כתיבה חופשית שבאה מתוך תחושה פנימית, פולטת את כל הרגשות והספקות שעולים בראש בלי צנזורה ובקרה, בלי שפיטה של התוכן, בלי לשפר ולתקן. כתיבה כזו היא ללא ספק יעילה יותר מדיבור, כי בדיבור מה שיצא התפוגג ונעלם, ואילו הבעה בכתב נחקקת בלב האדם. כתיבה היא פעולה משמעותית ורצינית יותר, היא טבולה בכוונה הפנימית של האדם הכותב. לכן אם אדם משתוקק להביע את עצמו על ידי כתיבה, עצם הכתיבה עצמה - אפילו שמכוונת לעצמו בלבד - תעזור לו לארגן את עצמו מבפנים. במידה והאדם יתרגל את הכתיבה יום אחר יום היכולות שלו ישתפרו פלאים. הביטוי הפנימי ירפא אותו וייתן לו חוסן נפשי. כך בהדרגה ילמד האדם הכותב לבדוק את עצמו, להכיר בנקודות הרעות שלו ולתקן את עצמו. זה דבר נפלא שמומלץ גם לדור הצעיר. ותמיד יש על מה לכתוב, שכן אנחנו עשויים רצון לקבל הנאה לתועלת עצמנו, אגו שעובד שעות נוספות ומעוות לנו את תפיסת המציאות, סוחט אותנו ומשאיר אותנו בלי כוחות. האגו הזה שולט בנו כמו נחש ארסי, מנהל את העולם הפנימי שלנו כראות עיניו הערמומיות, ועם כל מנת כתיבה אנחנו לומדים להקיז אותו מתוכנו עוד קצת, לחלק אותו לחתיכות, לפרק את המורכבות שלו, לדלל אותו, להבין אותו ואותנו דרכו, וכך בכל פעם להתחיל להתארגן מחדש. הכתיבה מתקנת את הנחש, את האגו שלנו. ואין מה לחשוש שמא הוא ייעלב, אלא לכתוב בצורה חופשית - לכתוש אותו, לקטול אותו, להגיד לו בפנים מה שרוצים. גם אין פחד מהתמודדות עם אירועי העבר, אפילו הטראומטיים ביותר. כי מי שמביט קדימה ושואף להתקדם בחייו, כל הזמן מביט לאחור. אי-אפשר לצעוד לעתיד בלי להישען על ניסיון העבר. אנשים שיש להם נטייה לכתיבה, או כאלה שמנצלים הזדמנויות לשפוך את ליבם כדי לשפר ולהיטיב את חייהם מתגלים כאנשים עמוקים ומיושבים יותר. לכן טוב לאדם לכתוב את חייו, להמטיר משפטים המתארים את המצבים שעבר, את המצבים שעובר ואת המצבים שמצפה לעבור. זה חשבון נפש ששווה כל מילה. *נכתב בהשראת לימוד חכמת הקבלה*

[@Ben-El_Musayov]

7

[@leron-ew5zv4ue9f]

0:11 היא נפלה שתקום לבד דתייה מסריכה

[@tsachi925]

את מה שאני מאחל לך, אפילו השטן לא מספיק רע בשביל ליצור. ימח שמך ושם כל הדורות של משפחתך.

[@denadar1576]

להאכיל את הדיכאון במשמעות אנחנו חיים בזמנים מיוחדים. אם בעבר אנשים היו מחוברים יותר לאדמה, היום הכול מלאכותי. אנחנו נולדים בין כותלי בית היולדות, עוברים לחיות בין קירות הדירות, אחר כך בין קירות בית הספר ואז לרוב כלואים בין קירות מקום העבודה. המעבר מהחוץ לפנים שינה את הגישה שלנו לחיים. השינוי הזה משפיע גם על מצב הרוח שלנו. מרכז המחקר של אוקספורד פרסם לאחרונה דו"ח המראה כי במדינות רבות "אנשים מאובחנים עם דיכאון בגיל מוקדם יותר מאשר בעבר". למשל, בשנת 1996 בדנמרק השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היה בסביבות גיל חמישים. עשרים שנה מאוחר יותר, השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היו בני עשרים וארבע. כדי למנוע דיכאון בדורנו עלינו להשקיע בגישה נכונה ומותאמת, מכיוון שאנשים אינם מותאמים יותר לחיים הטבעיים. ההשקעה אינה כלכלית, אלא עלינו לבנות מעטפת שתשמש כמתווך בין הדור החדש למציאות שבה הוא חי. המעטפת הזו צריכה להכין אותם לחיים בכל רמה - אישית, חברתית וסביבתית. הצעירים צריכים ללמוד כיצד להתקשר ולהתחבר אחד עם השני ועם הטבע. אחרת, הם ידעכו, כפי שכבר קורה להם. אם בעבר אנשים היו שוהים בחוץ יותר ממה שהם היום, וחלק גדול מחייהם כלל התקשרות עם אנשים אחרים, היום אנחנו עושים הכול באינטרנט, והסביבה בחוץ פחות מעניינת אותנו. ההתקדמות הטכנולוגית של העשורים האחרונים עטפה אותנו בגאדג'טים וניתקה אותנו מאנשים. אפילו האוכל הפך תעשייתי ומחומם במיקרוגל. אנחנו לא צריכים להתנער מהטכנולוגיה, אלא לאזן את החיים. איך? ליצור קשרים אנושיים בונים, חיוביים ותומכים. כשאנשים יגלו שהקשרים עם אחרים מספקים אותם בדרכים שהטכנולוגיה לא יכולה, הם יקפידו לטפח אותם. הבעיה היא שאנשים מרגישים שהקשרים עם אחרים הם תחרותיים - כל אחד מנסה להערים על האחרים ולהתנשא עליהם - והם מראש מתעייפים ופונים באופן טבעי לסביבה הדיגיטלית, שהיא פחות תחרותית ופוגענית. אבל אם לאנשים היו חוויות חיוביות כתוצאה מיחסים עם אחרים והם היו חשים סיפוק ואושר, אז לא הייתה להם סיבה לסגת לסביבה וירטואלית. הם היו מוצאים משמעות בחיים - מה שאף טכנולוגיה לא יכולה להעניק להם. הנתינה ההדדית נותנת תכלית לכל מה שאנו עושים. כשאנחנו עושים משהו בשביל אדם אחר, זה נשאר. המעשה מקבל חיים משלו, משמעות חדשה, והוא משפיע על חיינו ועל חיי אחרים בדרכים שאיננו יכולים לחזות. כשאנחנו עושים משהו באינטרנט, עם עצמנו, המעשה שלנו הולך לאיבוד בענן הדיגיטלי ומותיר אותנו בתחושת ריקנות חסרת משמעות. לכן כדי לרפא את הדיכאון צריך למצוא דרכים לעודד אנשים לצאת, לתקשר ולהתחבר לאנשים אחרים. זה יוסיף להם שמחה, סיפוק ומשמעות, ומשמעות בחיים יכולה למנוע דיכאון.