ראיון למהדורה המרכזית האנשים ששרדו את המוות - חווית כמעט מוות מעיין סבג משתפת

הכתבה נפלאה אבל יש כל כך הרבה מעבר, ככ הרבה יותר מידע
אם אתם מעונינים בעוד מידע בכללי על התופעה ובפרט על הסיפור שלי
Www.mayanclinic.com
בימים אלה שוקדת על הספר שלי
מעבירה הרצאות מרגשות ומעוררות לניסים
מעבירה סדנאות מחברות לבורא
הצטרפו אליי למסע.
מעיין סבג

[@user-fv4og2zy8c]

אין על אלוהים שלנו של עם ישראל פשוט מדהים ישתבח שמו לעד

[@user-zt2gb4bp1v]

"שכחתם" לציין את בורא עולם נחתך "במקרה" בעריכה של הכתבה

[@Maayansebbag]

חתכו מלא!!!!!

[@user-de5mq1od3v]

@@Maayansebbag היי מעיין איך אפשר ליצור עימך קשר

[@Maayansebbag]

@@user-de5mq1od3v [e-mail]

[@user-ud8rg1se3z]

השם יתברך מעביר כל נשמה את מסלול המוות קליני שלה כפי שראוי לה לעבור לטובת תיקונה הנצחי מישזוכה לחזור ולקיים את התיקון בעולמנו זכתה ומי שנשאר בחושך ולא עשה תשובה הפסיד את המסר מבורא עולם בעצם חווית המוות קליני שהשם העביר אותו בו...חישבו על זה והלוואי ונזכה להתקרב ולקיים מצוותיו גם ללא שיצטרכו לעבור חוויות כאלו של מוות קליני כי בורא עולם רוצה את כולם כל יהודי באשר הוא

[@naomiben8575]

תודה רבה מעיין מקסימה.!!!

[@aya123444]

מטורף. מדהימה. אשמח לשמוע באופן פרטי.

[@user-nq6rf6jb9q]

החוויה של מוות קליני היא מציאות יותר מוחשית מהחיים של העולם הזה רק חבל שהתקשורת מסתירה את מציאות הבורא ונותנת הרגשה לצופה של ספק אולי זה נכון או לא ה' ירחם עלינו עם ישראל הוא העם הנבחר וה' מראה לנו בתוך ההסתרה שהוא קיים בנוסף מביאים איזה אפיקורס שיראה כאילו הכל מיקרה אבל מענין איך הוא מסביר שאנשים שחוו מוות קליני יודעים לשחזר את כל מה שקרה מסביב לגופה שלהם בזמן שהם מחוסרי הקרה

[@NetaKorin]

גם לא יהודים חווים חוויות דומות, יפות ומעצימות. אז כל העניין של העם ישראל צריך להיבחן מחדש

[@user-vb2uj7sf5q]

@@NetaKorin האמירה שלך נובעת בפשטות מתוך בורות. לא כמשהו רע. פשוט חוסר ידע. גם לגויים יש בורא עולם שאוהב אותם גם אם לא כולם עושים רק טוב. הוא אוהב את כולם עם הפגמים שלהם. הוא מכיר אותנו עם החולשות שלנו. אבל מי שהוא גוי "חסיד אומות העולם" יגיע לקרבה לבורא עולם הרבה יותר גבוהה מגוי אחר. כעם ישראל יש לנו שליחות הרבה יותר מוחשית לפעול ולעשות טוב. ולכן יש לנו השגחה הרבה יותר חזקה אם אנו עושים טוב. וגם אם לא. אנו יכולים להענש אבל בורא עולם משפיע המון טוב במיוחד על עם ישראל!!!

[@NetaKorin]

@@user-vb2uj7sf5q ההיפך, האמירה שלי נובעת מלימודי יהדות במשך עשרות שנים. ליהודים ייתכן שיש תפקיד מסוים בעולם, אבל אחרי החיים, במוות, כולנו שווים.

[@user-qn7pc4bp1w]

@@NetaKorin נכון כולם בריות אבל השכר שיקבל יהודי או יהודיה ששמרו מצוות בעולם הזה לא דומה לגויים כי ישראל הם ילדיו האהובים יותר מהגויים

[@ojoj4048]

@@NetaKorin להם גם יש גן עדן וגיהנום.רק בדרגות יותר נמוכות משלנו

[@yasmin-vr4oq]

השם יתברך אנחנו מאמינים בני מאמין רוב אלו שלא מאמינים וכופרים ומחללים את שמו של אלוקים רובם מהערב רב...

[@svetlanageller1023]

הפרופסור כל כך לא משכנע מחפש עוד ועוד הסבר ״מדעי״ שכלי לתופעה שאנשים לא מסוגלים להסביר, כי…״לא ישיגהו משיגי הגוף ״ אחת מתוך 13 עיקרי האמונה

[@user-ly5ml5cn6c]

כן גם אני לא אהבתי את המסר שניסה להעביר

[@ojoj4048]

איך הוא רואה עובדות.וכופר בהם

[@AyelletZafran]

מרגש מאוד

[@Maayansebbag]

תודה גם אני התרגשתי מאוד

[@ahron2158]

יש יש עולם הבא בדוק!!

[@user-de5mq1od3v]

הילה מדהימה נישמח לשמוע בפרטי

[@Maayansebbag]

זה הדף הפרטי שלי- מעיין סבג. תפני ישירות להילה המדהימה בהחלט - שווה הרצאה. ממליצה בחום.

[@ervin10able1]

מצאתי הגדרה טובה לפחד שלנו מהמוות. כל מצב נוכחי, שואף להמשיך בקיומו, והמוות זה הפחד מהשינוי, מהפסקת קיום של מצב נתון. בנוסף אל נשכח שהמוות מאיים על האגו שלנו, שבנינו כל חיינו והוא נכנס למצב חירום ומפעיל את כל פעמוני האזעקה. בסופו של דבר, התיאור הזה של חוויית המוות, כמשהו פשוט ונעים, מוכיחה לנו עד כמה, האגו שלנו הוא אשליה ואין לו שום קיום ממשי.

[@Maayansebbag]

תגובה מצויינת ממש התחברתי תודה לך

[@user-sm6hl2kc5x]

את נשמה גבוהה

[@tamara3782]

המודעות למוות מה ההבדל במודעות של ילדים ומבוגרים לעניין החיים והמוות? על מה בדיוק יושב הפחד מהמוות? מהו הדבר החשוב ביותר שאפשר יהיה ללמוד מדיון כזה לגבי האופן שבו אנו מממשים את החיים? ראשית צריך לדעת שאדם חי מתוך הרצון הכללי שלו ליהנות. בהתאם לכך, במה שעושה לו טוב הוא מתעמק, כלומר משתדל להרגיש את המחשבה עליו, להחזיק בה כמה שיותר ולהרחיב אותה. לעומת זאת, לגבי דברים מהנים פחות או מעוררי סבל, מהם הוא רוצה להתרחק, לא להרגיש, להסתיר אותם מעצמו. האדם מונע על ידי מנגנון שמכוון אותו בכל רגע לפעולות ולמחשבות שיניבו מקסימום תענוג במינימום מאמץ. הוא מוכן להתאמץ מאוד בהווה עבור רווחים גדולים בעוד כמה שנים, אבל על המוות אין לו שום נטייה לחשוב, אלא אם כן יש איזו הצדקה ברורה כמו מחלה קשה שפתאום מגיעה חס ושלום, או סכנה קיומית אחרת. בגילאים צעירים יש לילדים איזו הרגשה טבעית של כוח עליון. הם אפילו מתפללים, בלי שום קשר למה שנהוג או לא נהוג במשפחה שבה נולדו. גם הרגשת החיים והמוות שונה אצלם לחלוטין מזו שיש למבוגרים, שכבר טרודים בענייני עבודה, משפחה, פרנסה, בריאות וכן הלאה. כל כך הרבה בעיות. כשחושבים על זה, מבוגר טיפוסי חי כדי לגמור עוד יום בשלום, עד שהימים הלחוצים גומרים אותו מתישהו. איך שלא יהיה, ילדים רגישים לעניין החיים והמוות עד לגיל מסוים שבו באים ההורמונים ושאר ענייני ההתבגרות, ותובעים את שלהם. מאז עניין החיים והמוות נשכח, ורק מדי פעם מבצבץ לרגע ושוב נעלם. ככל שמתקרבים לגיל הזקנה מופיעות שוב מחשבות על המוות, אבל במקביל פועלת מערכת הגנתית שממתיקה את הדברים. חיים מיום ליום, כמו שאומרים, אז בואו נהנה כל עוד אפשר. בשביל מה לדאוג היום את דאגת מחר? יצורים אחרים בטבע גם כן חווים מוות. הצומח מרגיש אם מישהו אוכל או כורת אותו, וגם חש בסכנות קיומיות כמו חוסר במים, באוויר או בשמש. חיות נמצאות כל הזמן בחיפוש אחר מזון ובמאבקי הישרדות מול טורפים. לאדם נתן הטבע תוספת מיוחדת: האדם מרגיש שאחרי הסתלקותו מהעולם חותמו יוטבע לנצח על סביבתו, על בני דורו או על ילדיו שימשיכו את פועלו. הוא רואה בכך את המשך החיים שלו עצמו, ויש לו תחושה כאילו הוא משאיר את עצמו לדור הבא. האדם לא מסוגל לתאר לעצמו מוות כאובדן של הכול, כהיעלמות מוחלטת, והשורש הרוחני לכך נעוץ בהיותנו באים מכוח עליון נצחי. מה כל כך מפחיד במוות? העובדה שאי אפשר לחזור. בחיים שלנו הכול נע במחזוריות, אך בעניין המוות איננו רואים את המחזוריות שמתקיימת, ולכן הדבר מפחיד מאוד. מטבעו האדם אגואיסט ואוהב להחזיק את הכול בידיים שלו. ההרגשה שהוא לגמרי לא יודע מה יקרה לו ברגע הבא מייצרת בעיה גדולה. כלומר, הפחד מהמוות הוא פחד מאובדן שליטה מוחלט על גורלך. איך השפיעו החיים המודרניים על האופן שבו אנו תופסים את המוות? בתקופות קודמות לא היו בתי חולים או בתי אבות. תהליך התקרבותם למוות של בני משפחה זקנים או חולים, היה חלק טבעי ובלתי נפרד מהחיים. כיום אדם מן היישוב שאינו רופא או אחות וכדומה, מרוחק מאוד מחוויה ישירה כזו. בעולם המודרני הכול סטרילי: אנחנו לא רואים מוות, לא חושבים על מוות, לא מודעים למוות, לא צריכים לתת לעצמנו דין וחשבון איפה אנחנו ביחס לעניין החיים והמוות. ובכלל, עשינו לעצמנו חיים מלאכותיים מאוד: משהו כואב לוקחים כדור, רגע מתפנה שוקעים להתכתבויות אינסופיות בטלפון, וכשרוצים קצת לנוח - צוללים לתוך כורסת הטלוויזיה. מין בועה שכזאת. לפי חכמת הקבלה, הדבר הבא שמצפה לנו מבחינה התפתחותית הוא ההכרה עד כמה אנחנו מנותקים מהחיים האמיתיים, מצויים על כדור הארץ כמו בחללית. כשנגלה שזוהי אמת המציאות, נידרש לתת דין וחשבון על כך שבעצם עכשיו אנחנו מתים; שבנינו לעצמנו איזשהם חיים מלאכותיים, ניפחנו את עצמנו בכל מיני דברים, אבל פספסנו את החיים האמיתיים שאותם אנחנו אמורים ליצור. הטבע נתן לנו את החיים למטרה אחרת לחלוטין, ואילו אנחנו שקועים במשחקים ילדותיים. וכמו אימא שקוראת לילדיה האהובים: 'בואו כבר, מספיק עם המשחקים', כך בדיוק מגיבים גם אנחנו: 'לא רוצים'. אם כן, המטרה הגדולה של קיומנו היא לגלות שעכשיו אנחנו נמצאים במצב של מוות, ולהבין מהי משמעות הביטוי - להתעורר לחיים. מן המקורות "כל הדורות, מעת תחילת הבריאה עד לגמר התיקון, נבחנים כמו דור אחד שהאריך את חייו עד שהתפתח ובא לתיקונו כמו שצריך להיות". בעל הסולם - הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום" "תכלית הבריאה לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש... ולא על מין הצומח, ולא על מין החי... אלא רק מין 'האדם' בלבדו... אחר שמהפכים הרצון לקבל שלהם לרצון להשפיע, ובאים בהשוואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים". בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", לט "הרוחניות אינה תלויה בזמן ומקום, ואין מיתה שם". בעל הסולם, מאמר "מבשרי אחזה אלוקי"

[@V8cars2]

טוב ! אין ברירה קיבלת עוד מנוי בזה הרגע.

[@ervin10able1]

החיים לא מסתיימים עם המוות, בדיוק כמו שזחל קורא לזה הסוף, העולם האמתי קורא לזה פרפר...

[@yonakojokaro5208]

בשורות טובות !!!!!

[@user-sm6hl2kc5x]

אמלה אני בוכהההה בחיי

[@user-ek3io8gx9h]

למה את בוכה

[@user-sx5jn9wp4c]

פרופרסור שחר ארזי לא משכנע בכלל ואני המום ש'פרופסור' יכול להיות כל כך מטומטם

[@reuven1996]

מעניין.. רק איפה גהינום

[@Daniela-oh7mt]

אין ממש גהינום זה משהו זמני לתקן את הנשמה ואז חוזרים לגן עדן ( לרשעים ( שפגעו בבני אדם ) יש כף הכלא ואז זה יוצר מסובך מהגיהנום

[@Eliav-io5pw]

עם כל הכבוד לפורפסור ובאמת שיש כבוד, הוא לא חווה את זה ,על מה הוא מדבר שהוא אומר ככה המוח שלנו עובד ,איך הוא בכלל רלוונטי לדיון ? משל לילד שאמרו לו אל תגע באש ובא פרפסור והוא מתחיל להרצות איך אש מרגיש? אין לזה חשיבות אם הילד לעולם לא הרגיש אש אפילו אם הוא ישתמש במילים הכי גבוהות ומוחשיות שיש, כתבה יפה לא אהבתי שהדמות המקצועית היא פרופסור שלעולם לא חווה אש

[@liorabaranes1818]

סמכות הורית, הדור הבא עד לפני מספר דורות הכול היה ברור, אבא אמר משהו, אימא אמרה את דברה, וזהו, נגמר הסיפור. מתישהו החלה להתפוגג המסגרת היציבה, וכתוצאה מכך גדל היום דור שמתקשה לקחת החלטות, עם דימוי עצמי נמוך, בלי ביטחון, ועוד הרבה בעיות. מה יוכל להחזיר את הסמכות להורים, לאפשר להם לסייע לילדים להתפתח טוב? ראשית כדאי להפנים שהעולם השתנה. מה שיהיה, הוא לא מה שהיה. לאורך ההיסטוריה קצב השינויים בין דורות היה איטי למדי, העולם שבו חיו ההורים היה די דומה לעולם שאליו נכנסו הילדים. לכן הורים היו יכולים לכוון את ילדיהם, להכין אותם לחיים, ומכאן נבעה סמכותם. בשנים האחרונות קצב השינויים מסחרר. כדור הארץ הפך לכפר גלובלי, טכנולוגיות מתקדמות שינו הרגלי חיים, התרבות נעשתה בינלאומית, אנשים עוברים בין מדינות כמו בין ערים. במציאות דינמית כזו, ההורים נראים לילדים כמו דינוזאורים. לא עומדים בקצב, לא מסתגלים לשינויים. 'העתיקים האלה אלה יגידו לי מה לעשות בחיים? מה הם בכלל מבינים?!'. במצב כזה אין מה לחלום על סמכות הורית, וכל ניסיון להשיג אותה בכוח יסתיים במפח נפש. מה שכן כדאי לעשות הוא לשאול את עצמנו מה נוכל לספק לילדים, כדי שירגישו תועלת מאיתנו בתנאים המשתנים. בסופו של דבר נגלה שיש דבר אחד שחסר היום לכולם, לילדים, לצעירים ולמבוגרים. גישה אינטגרלית לחיים. במה מדובר? העולם נעשה אינטגרלי, מקושר, מחובר, אבל אנחנו כבני אדם עדיין תקועים עם תוכנת הפעלה ישנה. אישית. פרטית. אגואיסטית. אם נשדרג לתוכנת הפעלה אינטגרלית, כלומר נרכוש גישה חדשה לעצמנו, לזולת ולסביבה, הרי שאז נזכה להצלחות מרמה אחרת לגמרי וגם יהיה לנו מה למסור לדור הבא. הם ירגישו שאנחנו יודעים לקרוא את מפת העולם המקושר, וכפועל יוצא יבואו הכבוד, ההקשבה והסמכות ההורית. השיטה האינטגרלית מלמדת לעשות זאת, ואם נלמד אותה בעצמנו נוכל אחר כך גם להביא אותה הביתה, אל הילדים. בגדול, שיטה זו מסבירה שהכוחות האבולוציוניים מקדמים אותנו לקראת חיבור משלים והרמוניה בין כולם לכולם. כמו שכל הטבע מאוחד, הדומם, הצומח והחי מקושרים למערכת אינטגרלית אחת, כמו איברים בגוף האדם, כך צריכים ללמוד לתפקד גם אנחנו, כל בני האדם. ככל שנקדים לתפוס שזו מגמת ההתפתחות, כך נוכל לגלוש על הגל במקום להתרסק תחתיו. גישה אינטגרלית לחיים משמעה לבנות בכל מקום שבו אנחנו נמצאים יחסים של ידידות, התחשבות, השלמה, הדדיות, חיבורים טובים. לארגן סביבה שבה כולם ירגישו שווים, חשובים, רצויים, אהובים, בטוחים. מי שיפתח יכולת לחשוב ולפעול בגישה כזו, יזכה מכאן ואילך למקסימום רווחים ומינימום הפסדים. איך נביא את הגישה האינטגרלית הביתה? לא על ידי הטפות מוסר, גם לא על ידי נאומים מייגעים. מה כן? דוגמאות טובות, סדנאות חיבור משפחתיות שבהן נברר כל מיני דברים, וכן תרגילי קשר מיוחדים נושאי פרסים. מטרת התהליך היא שכל אחד יפתח הסתכלות אינטגרלית על עצמו, על היחס שלו לאחרים, על כל דבר ועניין. מה שנרכוש במעבדה הביתית הזו, יסייע לנו להצליח בכל מקום בחיים. לצורך המחשה, נניח שנקלענו במשפחה לאיזה מצב עצבים כללי. התחושה היא שאף פעם לא נוכל להגיע לעמק השווה, לאיזשהו חיבור חיובי. אנחנו כהורים נבקש שכל אחד ירשום לעצמו כמה דברים שמהם הוא לא מרוצה, ואז נעשה סבב של הצגת טענות. בשלב הבא, כמו בחוג תיאטרון, נשחק מצב אחר לחלוטין. ניתן ידיים זה לזה, ונתחיל לדבר בשבחם של בני המשפחה. כל אחד בתורו יחמיא לאחרים, יספר על משהו טוב שהם עשו עבורו ועד כמה הוא מודה להם על כך. זה לא קל, ודאי, אבל אנחנו נתאמץ. אחר כך ננסה לבקר את עצמנו, להבין מהדברים שהעלנו בסבב הראשון ובסבב השני, מתי אנחנו מרגישים שלא בנוח ומתי כיף לנו ונעים. תובנות שיכולות לעלות הן למשל שאנחנו אוהבים שמשרתים אותנו, ולא אוהבים שמגבילים אותנו. כזה הוא טבעו האגואיסטי של האדם, וחשוב להכיר בזה. מכאן אפשר להתקדם לסדנה נוספת שבה נצייר לעצמנו את דמות האדם האינטגרלי, אדם שרוצה שכולם סביבו ירגישו בנוח. כמה טוב היה אילו היינו מוקפים בכאלה אנשים? אז אולי נסכם על תרגיל משפחתי לשבוע ימים: ננסה כולנו להיות כאלה, נוחים לאחרים, לדאוג לזה שכולם סביבנו ירגישו נעים. נסכם על פרס גדול שנקבל אם נצליח בתרגיל, משהו שאנחנו מאוד אוהבים. במשך השבוע נחזק זה את זה, ניתן דוגמה טובה של מאמץ להתעלות מעל הדחפים האגואיסטיים, ובאופן מלאכותי ממש נשתדל להתייחס יפה, לוותר, להתחשב באחרים. בתום השבוע נקבל את הפרס המיוחל, וגם ננסה לברר איך הרגשנו במשך השבוע ביחס למצב העצבים הקודם. מתרגיל לתרגיל נגלה שאפשר לחיות באווירה טובה, בחיבור, בהשלמה, ושזה הרבה יותר שווה מאשר מאבקים אינסופיים. אגב, אפשר לצרף לזה גם תחרות חיובית, שבה למשל נרשום כל פעם שנקבל דוגמה טובה ממישהו, והמנצח יהיה זה שבסיכומה של תקופה נתן הכי הרבה דוגמאות טובות לבני המשפחה. כך, בצורה הדרגתית, נבנה משפחה בעלת גישה אינטגרלית. ילד שיגדל בבית כזה, יבין את טבע האדם, יידע לזהות מה מניע אנשים, אל מי כדאי להתקרב וממי עדיף להתרחק, איך לבנות בכל מקום יחסים טובים. תהיה לו יכולת לנתח לעומק כל תופעה במציאות, והוא יקלוט ביתר קלות את הלימודים. התאמתו למגמת ההתפתחות הכוללת תביא אותו להצלחות ולהישגים. וכשהוא יראה שאנחנו מעניקים לו חכמת חיים, ביטחון עצמי ויכולת קבלת החלטות, אוזניו וליבו יהיו קשובים למה שאנחנו אומרים.

[@liorabaranes1818]

ילדים, מורים והצלחה בחיים ילדים אוהבים מורים? שאלה לא פשוטה. איך מורים יכולים לגרום לתלמידים לאהוב אותם יותר? ומעבר לכך, איזה חזון צריך להיות לאנשי חינוך כדי שיובילו את הדור הבא להצלחה בעולם מקושר? מנקודת המבט של מחנכים, כדי שהילדים בכיתה יאהבו אותם וירצו ללמוד מהם, עליהם להיות ישרים. בנוסף, על המורים לתת לתלמידים הרגשה שהם שומרים עליהם ודואגים לכל מחסורם, כמו אימא ואבא. אחרי שהילד מרגיש יחס אוהב ותומך, אפשר בעדינות לקשור את יחס המורה אליו להשקעתו בלימודים, לפי כמה שהוא מסוגל ודאי. בחינוך של המאה ה-21 כדאי להתקדם גם לביטול הציונים, כי הם הורסים את הילדים. ציונים מכניסים לתוך הכיתה גאווה, התנשאות, דיכוי והשפלה. במקום תחרות הורסת של ציונים נכוון את התלמידים להשקעה ביחסים טובים, בהשלמה הדדית, בתמיכה זה בזה. בהדרגה, צריך להביא כל ילד להרגשה שההצלחה שלו תלויה בחיבור טוב לאחרים. כבר היום ידוע בהרבה תחומים מקצועיים שקשה מאוד להצליח בלי להיות מחוברים. כך למשל מחקרים רציניים במדע נעשים על ידי קבוצות מדענים מרובות משתתפים. אחת הדרכים להגיע לקשר הדדי בכיתה היא באמצעות משחקי חיבור, שבהם אפשר להצליח רק מתוך שיתוף פעולה. לצורך המחשה, נתבונן בדוגמה של משחק כדורגל מחבר: כל קבוצה מקבלת הערכה לפי רמת האינטגרציה והשיתוף בין כל חבריה. אין שער, אין שוער, אין גולים, אלא המטרה היא להתמסר זה עם זה בלי שהקבוצה השנייה תחטוף לנו את הכדור. מספר שופטים יתבוננו על המשחק ויבחנו את רמת החיבור בקבוצה, עד כמה היא משתדלת להכניס את כל חבריה למשחק בשווה, להיות בהרמוניה, בעזרה הדדית. מה שיגרום לכל פרט להשתתף בכל כוחו במשחק, היא ההרגשה שהוא חלק מקבוצה שעמה יחד הוא מוכן ללכת לכל דבר. גאוות יחידה, כמו בצבא. כוח הקבוצה גדול הרבה יותר מכוח הפרט. הוא מרומם את רוחו של כל אחד, ומוביל להישגים ברמה גבוהה הרבה יותר מאלה שאפשר להשיג לבד. והנה תרגיל נוסף שאפשר לתת לכל ילד לעשות כשהוא נמצא לבדו: תאר לעצמך כמה טוב תרגיש אם תהיה לך חברה גדולה, חזקה, חכמה, שמסורה לך, שתמיד עומדת לצדך. חברה שבזכותה תצליח בכל דבר, לא תצטרך לפחד מכלום. החברה הכי טובה שאפשר לדמיין, כזו שתוכל להתגאות בה בלי סוף. במבט רחב, ככל שהעולם יהיה יותר ויותר מקושר, אנשים שיהיו מסוגלים לבנות סביבם יחסים טובים יהיו נחוצים יותר מכל. הצלחה בעולם של מחר לא תוכל להימדד בסרגל האגואיסטי הצר שאליו הורגלנו, כלומר עד כמה אני גבוה מכולם, אלא בכמה אני מסוגל לבנות יחסים טובים בין כולם. למה? כי חוק ההתפתחות שבטבע דוחף את המין האנושי להרגיש כגוף אחד, כפי שרמזה לנו מכת הקורונה. כיום אנו נדרשים להתקשר זה לזה ברמה חדשה. שניתן חשיבות לא לי או לך, להישגים הפרטיים שלי או שלך, אלא למה שנלמד לגלות בתוך עומק הקשר בינינו. מדובר בכוח מיוחד של חיבור שנקרא גם נשמה, משהו נעלה, שלם ונצחי, גבוה יותר מכל העולם הזה. וכשזוכים לחוש את כוח החיבור, מרגישים שרק בשביל זה כדאי לחיות. שיהיה לנו ולילדים בהצלחה! מן המקורות "שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא, בזה יבוא העולם על תיקונו המלא". בעל הסולם - הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום בעולם"

[@user-uc1pu3oy7f]

זה לא שינה בכם כלום עצם העובדה שלא חזרתן בתשובה צניעות מצוות השינוי שעשתם לא היה ציווי שלבורא עולם זה מה שאתם עשתם למענכם ולא למען התורה והמצוות מה שהשם ציווה אותנן לכו תחזרו בתשובה אבל באמת בתשובה שמה תלכו ולא תחזרו שוב תתעוררו

[@Maayansebbag]

נקודת מבט מאוד מצומצמת בתור מי שלא מכירה אותנו לעומק ולא יודעת איזה תהליכים אנחנו עוברות את נתפסת לתבניות חיצוניות. רוב מה שכתבת זה שיפוטיות. שום מצוות לא יעזרו אם אין בתוכנו ואהבת לרעך כמוך. מה שווים מצוות אם יש שיפוטיות ויש מרחק בין קירוב לבבות? שום כלום. אפשר לשאול אותנו האם אנחנו מתקרבות, מה התהליכים. זה יותר מנומס מאשר לקבוע ולשפוט על פי חיצוניות. אפשר לשים מטפחת על הראש והלב יהיה ריק מהבורא. רק שכולנו יחד נפסיק להתפס על התבניות החיצוניות יהיה כאן גאולת המשיח. רק עם אהבה ללא תנאים את יודעת כמה אומץ זה דורש לצאת עם סיפור כזה לערוץ מסחרי? כמה נשים ואנשים לא הסכימו לחשוף את הסיפורים שלהם מפחד ובושה.

[@ruth75000000]

@@Maayansebbag כמה שטויות בעולם הבא לא היה ברור שיש בורא תורה ועם ישראל ולקחת את זה ברצינות זה לא צמצום

[@nadavshay3016]

אין על המוות

[@V8cars2]

יש מספיק לכולם לא צריך לדחוף

[@krik599]

שחר ארזי יש לך מוח מוגבל לקופסה שלך. חבל שאתה מדבר בלי לבדוק את הנושא לעומק תמצא סרטון של איבן אלכסנדר גם הוא נוירולוג אתה נראה ונשמע חסר הבנה וידע שלא יודע מה לומר, אפשר להגיד לא מבין בתחום

[@ojoj4048]

זה מוות והחזירו אותם בחזרה לגוף.כל מה שכתוב בזוהר..הם חווים.

[@oriyahalevy2187]

מטומטם הפרופסור הזה.... תגיד בורא עולם וזהו

[@terranullius1059]

DMT

[@HR-op2cq]

ביזט משוגע. It's a totally different experience.. Can't compare

[@eranswisa]

מוזר שאף אחת מהן לא חזרה בתשובה. לא הזכירה את האלוהה ולא את בית דין של מעלה. מלאכים ,גיהנום וכו.. למה מדוע?

[@Maayansebbag]

כתבה קצרה בפריים טיים. לא הכניסו אפילו פסיק מהעדויות שלנו. אתה מוזמן להכנס להקשיב בערוצים אחרים שנותנים זמן לסיפורים.

[@user-wv8ms9xv3q]

המודעות למוות מה ההבדל במודעות של ילדים ומבוגרים לעניין החיים והמוות? על מה בדיוק יושב הפחד מהמוות? מהו הדבר החשוב ביותר שאפשר יהיה ללמוד מדיון כזה לגבי האופן שבו אנו מממשים את החיים? ראשית צריך לדעת שאדם חי מתוך הרצון הכללי שלו ליהנות. בהתאם לכך, במה שעושה לו טוב הוא מתעמק, כלומר משתדל להרגיש את המחשבה עליו, להחזיק בה כמה שיותר ולהרחיב אותה. לעומת זאת, לגבי דברים מהנים פחות או מעוררי סבל, מהם הוא רוצה להתרחק, לא להרגיש, להסתיר אותם מעצמו. האדם מונע על ידי מנגנון שמכוון אותו בכל רגע לפעולות ולמחשבות שיניבו מקסימום תענוג במינימום מאמץ. הוא מוכן להתאמץ מאוד בהווה עבור רווחים גדולים בעוד כמה שנים, אבל על המוות אין לו שום נטייה לחשוב, אלא אם כן יש איזו הצדקה ברורה כמו מחלה קשה שפתאום מגיעה חס ושלום, או סכנה קיומית אחרת. בגילאים צעירים יש לילדים איזו הרגשה טבעית של כוח עליון. הם אפילו מתפללים, בלי שום קשר למה שנהוג או לא נהוג במשפחה שבה נולדו. גם הרגשת החיים והמוות שונה אצלם לחלוטין מזו שיש למבוגרים, שכבר טרודים בענייני עבודה, משפחה, פרנסה, בריאות וכן הלאה. כל כך הרבה בעיות. כשחושבים על זה, מבוגר טיפוסי חי כדי לגמור עוד יום בשלום, עד שהימים הלחוצים גומרים אותו מתישהו. איך שלא יהיה, ילדים רגישים לעניין החיים והמוות עד לגיל מסוים שבו באים ההורמונים ושאר ענייני ההתבגרות, ותובעים את שלהם. מאז עניין החיים והמוות נשכח, ורק מדי פעם מבצבץ לרגע ושוב נעלם. ככל שמתקרבים לגיל הזקנה מופיעות שוב מחשבות על המוות, אבל במקביל פועלת מערכת הגנתית שממתיקה את הדברים. חיים מיום ליום, כמו שאומרים, אז בואו נהנה כל עוד אפשר. בשביל מה לדאוג היום את דאגת מחר? יצורים אחרים בטבע גם כן חווים מוות. הצומח מרגיש אם מישהו אוכל או כורת אותו, וגם חש בסכנות קיומיות כמו חוסר במים, באוויר או בשמש. חיות נמצאות כל הזמן בחיפוש אחר מזון ובמאבקי הישרדות מול טורפים. לאדם נתן הטבע תוספת מיוחדת: האדם מרגיש שאחרי הסתלקותו מהעולם חותמו יוטבע לנצח על סביבתו, על בני דורו או על ילדיו שימשיכו את פועלו. הוא רואה בכך את המשך החיים שלו עצמו, ויש לו תחושה כאילו הוא משאיר את עצמו לדור הבא. האדם לא מסוגל לתאר לעצמו מוות כאובדן של הכול, כהיעלמות מוחלטת, והשורש הרוחני לכך נעוץ בהיותנו באים מכוח עליון נצחי. מה כל כך מפחיד במוות? העובדה שאי אפשר לחזור. בחיים שלנו הכול נע במחזוריות, אך בעניין המוות איננו רואים את המחזוריות שמתקיימת, ולכן הדבר מפחיד מאוד. מטבעו האדם אגואיסט ואוהב להחזיק את הכול בידיים שלו. ההרגשה שהוא לגמרי לא יודע מה יקרה לו ברגע הבא מייצרת בעיה גדולה. כלומר, הפחד מהמוות הוא פחד מאובדן שליטה מוחלט על גורלך. איך השפיעו החיים המודרניים על האופן שבו אנו תופסים את המוות? בתקופות קודמות לא היו בתי חולים או בתי אבות. תהליך התקרבותם למוות של בני משפחה זקנים או חולים, היה חלק טבעי ובלתי נפרד מהחיים. כיום אדם מן היישוב שאינו רופא או אחות וכדומה, מרוחק מאוד מחוויה ישירה כזו. בעולם המודרני הכול סטרילי: אנחנו לא רואים מוות, לא חושבים על מוות, לא מודעים למוות, לא צריכים לתת לעצמנו דין וחשבון איפה אנחנו ביחס לעניין החיים והמוות. ובכלל, עשינו לעצמנו חיים מלאכותיים מאוד: משהו כואב לוקחים כדור, רגע מתפנה שוקעים להתכתבויות אינסופיות בטלפון, וכשרוצים קצת לנוח - צוללים לתוך כורסת הטלוויזיה. מין בועה שכזאת. לפי חכמת הקבלה, הדבר הבא שמצפה לנו מבחינה התפתחותית הוא ההכרה עד כמה אנחנו מנותקים מהחיים האמיתיים, מצויים על כדור הארץ כמו בחללית. כשנגלה שזוהי אמת המציאות, נידרש לתת דין וחשבון על כך שבעצם עכשיו אנחנו מתים; שבנינו לעצמנו איזשהם חיים מלאכותיים, ניפחנו את עצמנו בכל מיני דברים, אבל פספסנו את החיים האמיתיים שאותם אנחנו אמורים ליצור. הטבע נתן לנו את החיים למטרה אחרת לחלוטין, ואילו אנחנו שקועים במשחקים ילדותיים. וכמו אימא שקוראת לילדיה האהובים: 'בואו כבר, מספיק עם המשחקים', כך בדיוק מגיבים גם אנחנו: 'לא רוצים'. אם כן, המטרה הגדולה של קיומנו היא לגלות שעכשיו אנחנו נמצאים במצב של מוות, ולהבין מהי משמעות הביטוי - להתעורר לחיים. מן המקורות "כל הדורות, מעת תחילת הבריאה עד לגמר התיקון, נבחנים כמו דור אחד שהאריך את חייו עד שהתפתח ובא לתיקונו כמו שצריך להיות". בעל הסולם - הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום" "תכלית הבריאה לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש... ולא על מין הצומח, ולא על מין החי... אלא רק מין 'האדם' בלבדו... אחר שמהפכים הרצון לקבל שלהם לרצון להשפיע, ובאים בהשוואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים". בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", לט "הרוחניות אינה תלויה בזמן ומקום, ואין מיתה שם". בעל הסולם, מאמר "מבשרי אחזה אלוקי"

[@liorabaranes1818]

ילדים, מורים והצלחה בחיים ילדים אוהבים מורים? שאלה לא פשוטה. איך מורים יכולים לגרום לתלמידים לאהוב אותם יותר? ומעבר לכך, איזה חזון צריך להיות לאנשי חינוך כדי שיובילו את הדור הבא להצלחה בעולם מקושר? מנקודת המבט של מחנכים, כדי שהילדים בכיתה יאהבו אותם וירצו ללמוד מהם, עליהם להיות ישרים. בנוסף, על המורים לתת לתלמידים הרגשה שהם שומרים עליהם ודואגים לכל מחסורם, כמו אימא ואבא. אחרי שהילד מרגיש יחס אוהב ותומך, אפשר בעדינות לקשור את יחס המורה אליו להשקעתו בלימודים, לפי כמה שהוא מסוגל ודאי. בחינוך של המאה ה-21 כדאי להתקדם גם לביטול הציונים, כי הם הורסים את הילדים. ציונים מכניסים לתוך הכיתה גאווה, התנשאות, דיכוי והשפלה. במקום תחרות הורסת של ציונים נכוון את התלמידים להשקעה ביחסים טובים, בהשלמה הדדית, בתמיכה זה בזה. בהדרגה, צריך להביא כל ילד להרגשה שההצלחה שלו תלויה בחיבור טוב לאחרים. כבר היום ידוע בהרבה תחומים מקצועיים שקשה מאוד להצליח בלי להיות מחוברים. כך למשל מחקרים רציניים במדע נעשים על ידי קבוצות מדענים מרובות משתתפים. אחת הדרכים להגיע לקשר הדדי בכיתה היא באמצעות משחקי חיבור, שבהם אפשר להצליח רק מתוך שיתוף פעולה. לצורך המחשה, נתבונן בדוגמה של משחק כדורגל מחבר: כל קבוצה מקבלת הערכה לפי רמת האינטגרציה והשיתוף בין כל חבריה. אין שער, אין שוער, אין גולים, אלא המטרה היא להתמסר זה עם זה בלי שהקבוצה השנייה תחטוף לנו את הכדור. מספר שופטים יתבוננו על המשחק ויבחנו את רמת החיבור בקבוצה, עד כמה היא משתדלת להכניס את כל חבריה למשחק בשווה, להיות בהרמוניה, בעזרה הדדית. מה שיגרום לכל פרט להשתתף בכל כוחו במשחק, היא ההרגשה שהוא חלק מקבוצה שעמה יחד הוא מוכן ללכת לכל דבר. גאוות יחידה, כמו בצבא. כוח הקבוצה גדול הרבה יותר מכוח הפרט. הוא מרומם את רוחו של כל אחד, ומוביל להישגים ברמה גבוהה הרבה יותר מאלה שאפשר להשיג לבד. והנה תרגיל נוסף שאפשר לתת לכל ילד לעשות כשהוא נמצא לבדו: תאר לעצמך כמה טוב תרגיש אם תהיה לך חברה גדולה, חזקה, חכמה, שמסורה לך, שתמיד עומדת לצדך. חברה שבזכותה תצליח בכל דבר, לא תצטרך לפחד מכלום. החברה הכי טובה שאפשר לדמיין, כזו שתוכל להתגאות בה בלי סוף. במבט רחב, ככל שהעולם יהיה יותר ויותר מקושר, אנשים שיהיו מסוגלים לבנות סביבם יחסים טובים יהיו נחוצים יותר מכל. הצלחה בעולם של מחר לא תוכל להימדד בסרגל האגואיסטי הצר שאליו הורגלנו, כלומר עד כמה אני גבוה מכולם, אלא בכמה אני מסוגל לבנות יחסים טובים בין כולם. למה? כי חוק ההתפתחות שבטבע דוחף את המין האנושי להרגיש כגוף אחד, כפי שרמזה לנו מכת הקורונה. כיום אנו נדרשים להתקשר זה לזה ברמה חדשה. שניתן חשיבות לא לי או לך, להישגים הפרטיים שלי או שלך, אלא למה שנלמד לגלות בתוך עומק הקשר בינינו. מדובר בכוח מיוחד של חיבור שנקרא גם נשמה, משהו נעלה, שלם ונצחי, גבוה יותר מכל העולם הזה. וכשזוכים לחוש את כוח החיבור, מרגישים שרק בשביל זה כדאי לחיות. שיהיה לנו ולילדים בהצלחה! מן המקורות "שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא, בזה יבוא העולם על תיקונו המלא". בעל הסולם - הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום בעולם".

[@Maayansebbag]

אהבתי מאוד. תודה.