מתי ראיתם לאחרונה מישהו שמח? למה יש הרגשה שפעם היה קל יותר לשמוח? האם יש נוסחה לעקירת העצבות מיסודה ולהשגת שמחה שלמה? ברמת ההגדרה שמחה היא תוצאה, לא עומדת בפני עצמה. היא יכולה לבוא רק אחרי שיש תשוקה גדולה למשהו, שלבסוף מתמלאת. חוסר גדול, הרגשת לחץ, תעוקה, ופתאום נפתר אותו מצב, מגיע מילוי לחיסרון שהיה, ואז מתפרצת שמחה. מעניין לראות שבעת הרגשת צער רוצים להסתגר, לא לדבר עם אף אחד, להסתתר, להתכווץ, וכשפורצת שמחה היא מביאה להתרחבות, לרצון להתקרב, לשתף. אם בוחנים את החיים שלנו רואים שכל הזמן אנחנו נמצאים בחוסר. חסרים לי הרבה מאוד דברים. אני מסתכל על הרכב של השכן, על הילדים שלו, על הבגדים של הסובבים אותי, על כל פרט שנראה יפה ומכובד - והאגו שלי מרגיש חסר. בנוסף, כלי התקשורת משתדלים לייצר בי חסרונות, צרכים ושאיפות. 'תראו איזו ספה מפנקת, איזה נופש מדהים בחו"ל, ונחשו מה, עכשיו זה במבצע. לא חבל לא לקחת? זה יביא לכם תענוג, משמעות, שמחה'. כתוצאה משטיפת המוח הזו, אנחנו כל הזמן נמצאים בלחץ, בעצבות, בריצה. כשאני הולך ברחוב, אני רואה אנשים מתוחים, עצובים, מדוכדכים. בכבישים אני מוקף בטיפוסים עצבניים. מה הפלא שגם לי אין שמחת חיים? זה מדבק. חצי מהאנושות חיים על תרופות הרגעה, בדיכאונות, בייאושים. עידן הסטרס נותן אותותיו, וכבר בגיל צעיר ילדים שרויים בלחצים גדולים. אין להם ילדות יפה. על רקע כל הדכדוך, מרענן לראות ביטוי כמו "שמחה היא שלמות הנפש". אמר אותו בזמנו המהר"ל מפראג, מקובל גדול מהמאה ה-16. שמחה ברמה כזו היא מילוי שמרגיש אדם שרוצה להשיג דברים גבוהים, ומתקדם להשגתם. היא מתחילה מהתעוררות שאלות קיומיות: לשם מה אני חי, באופן כללי? מהי המטרה הגדולה? העצבות נובעת ביסודה מכך שבתת-ההכרה מטרידה אותנו כזו שאלה. מה התכלית בכל מה שאני עושה בחיי, אם בסופו של דבר הכול נגמר? הרי אם נכווץ את מהלך חיינו נראה שבהתחלה יש אפס, בסוף אפס, ובאמצע, פה ושם, רגעים ספורים של שמחה. שלמות הנפש, לעומת זאת, פירושה לגלות לעצמך חיים שלמים ונצחיים, עולמות עליונים. כאן ועכשיו, כמו שכתוב במקורות "עולמך תראה בחייך". מי שזוכה להתפתחות כזו, שמוגדרת כהתפתחות רוחנית, מרגיש שהוא מגיע לשמחה הגדולה ששווה כל השקעה. לאורך הדרך הוא בודק בכל רגע, האם הוא אכן מכוון למטרה הנעלה, והרגשת שמחה היא אינדיקציה. לכל מצב בחיים הוא מתייחס כאמצעי להתקדמות, שדווקא על פניו יש להגביר את השמחה מהקשר אל אותה מטרה גבוהה. האם חשוב לשמח אחרים? שאלה זו מביאה אותנו ללב העניין, לבירור המקור לעצב ולשמחה. מצד הטבע, האדם מצוי תחת שליטת האגו, הרצון לקבל מהאחרים כל דבר טוב שרק אפשר. הוא שמח כשהרצון לקבל שלו מתמלא, ועצוב כשהוא ריק. בהתפתחות הרוחנית האדם משדרג את הטבע שלו מרצון לקבל לרצון לתת, רצון למלא את הזולת בכל טוב. הוא בונה את עצמו כמו אימא אוהבת כלפי ילדיה, שמתמלאת בשמחה כשיש לה הזדמנות לתת. פיתוח אהבה לאחרים הוא הנוסחה לשמחה תמידית, כי בכל רגע אפשר למצוא דרך לשמח מישהו, להעלות את מצב הרוח. אם כן, מקור העצבות הוא האגו שתמיד מרגיש חסר, ומקור השמחה הוא הרצון לתת. כלומר, דאגה לעצמי היא המקור לעצב, ודאגה לזולת המקור לשמחה. אגב, בשוק אפשר למצוא כל מיני טכניקות, אימונים ותרגילים שמבטיחים לנו להגביר את השמחה. אם הם לא משנים את טבע האדם, מאגו לאהבת הזולת, אין בהם ריפוי למקור העצבות, ולכן הם משולים למשכך כאבים בלבד, כדור הרגעה. שמחה לאיד, אם כבר נסגור את הפינה, גם היא נובעת מהאגו הרע. כשמישהו בסביבה מפסיד או נכשל בדבר מה, מצבו היחסי של האדם משתפר ומזה אוטומטית באה תחושת שמחה. כזה הוא הטבע המקורי שלנו, נעים להביט במראה או לא, אבל היום האבולוציה שלנו כמין אנושי מחייבת לשדרג אותו. למה? כי העולם נעשה מקושר יותר ויותר וזה מביא אותנו למצב של תלות הדדית חזקה. במציאות כזו, אנחנו עתידים לגלות שכולנו יושבים בתוך אותה סירה. זה יחייב אותנו לפתח דאגה לשלום כולם, אחרת כולנו יחד נטבע. בהדרגה, נלמד להתחבר בהדדיות ובהשלמה, ואז נגלה שזוהי צורת הקיום הכי בטוחה, הכי בריאה, שגם תביא לכולנו שמחה. מי שאמור להוביל את האנושות למצב המחובר הוא עם ישראל, האומה שנבנתה ביסודה על בסיס אהבה. בקרבנו טמונה השיטה לתיקון טבע האדם, כיום היא מפורטת בחכמת הקבלה. כאשר נממש אותה נעפיל למציאות רוחנית שמעל זמן, מקום ותנועה, מעל לידה ומיתה, מעל כל מגבלות התפיסה האגואיסטית הצרה. יהיה זה הפיצוח הגדול של סוד החיים, של תכלית הבריאה, ומזה תבוא לכולנו השמחה הכי גדולה.
@joelmarcbellassen90272 жыл бұрын
Bravo Chalom, très réussi ! Dommage qu'il n'y ait pas les sous-titres en français ;-)